יום עיון – הנייר סובל הכול, מרץ 2019

ב-15 למרץ 2019 התקיים יום העיון "הנייר סובל הכול", החמישי בסדרת ימי העיון, העוסקים בחומרים כחומרי הנפש, של המחלקה לטיפול באמנות במדרשה – פקולטה לאמנויות, במכללה האקדמית בית ברל.

ימי העיון של המחלקה הנם חלק מתהליך מחקר שהתחיל ב-2014 על ידי צוות המחקר של המחלקה בשיתוף סטודנטים, במטרה לחבר בין חומרי אמנות, תאוריות פסיכולוגיות, תרבות, אמפטיה, הבנת השונה, אמנות ושפת הטיפול באמנות חזותית. ויהווה פרק בספר שיצא מטעם המחלקה.
בתחילת היום השתתפו הבאים ליום העיון במיצג שנוצר מקיפולי הנייר שלהם והוצב ברחבי הגלריה.

במהלך היום התאפשר למשתתפים להדהד את ההרצאות באמצעות עבודה בניירות שחולקו להם בתחילת היום ובהפסקה נוצרה תערוכה מרשימה שביטאה חוויות לא מדוברות שעלו מהקשבה למרצים והתבוננות בדימויים שהוצגו ונחקרו.

את יום העיון פתחה הגב' שלומית רינת מרצה במחלקה לטיפול באמנות בבית ברל, בשיר של ויזלטיר "קח שירים ואל תקרא עשה אלימות בספר הזה", דרכו הניחה גב' רינת את היסוד ליום עיון המתבונן וחוקר את הנייר כנושא רגישויוֹת עדינוֹת.
כמו שירו של ויזלטיר המתייחס לספר השירים כטעון בחומרי הנפש המיוצגים במילה לבין האפשרות לשמש ייצוג ומטרה לתסכולים, אגרסיות, אהבות והתרוממות רוח של המחזיק בו. הקורא-הקורע יכול להשתמש בספר עצמו כייצוג לסביבה. וכך נפרס לאורך היום ה"נייר" ה"סובל הכול"! את התכנים ואת האגרסיות, את עדינות הסמלים ובוטות המסרים את הרצון לשמור עליו והרצון לעצבו.

ד"ר אופירה הוניג ראשת המחלקה לטיפול באמנות בבית ברל, בהרצאתה "רסיסי דימויים" התייחסה לקולאז' כטכניקה אמנותית שמייצגת תהליכי פרוק והרכבה מחדש במרחב שבין האין משמעות ליצירת משמעות במיוחד באוכלוסיית גיל ההתבגרות המחפשת חיבור לעצמי ייחודי ובקרב מבוגרים המצליחים ליהנות מפרוק דימויים "מוצלחים" וכך להשתמש ללא חרדה בחלקים וליצור דימוי חדש. ד"ר הוניג בחרה את הקולאז' כמטאפורה ליסוד היושב בבסיס תאוריית הטיפול באמנות.

גב' איה פלדמן מרצה במחלקה לטיפול באמנות בבית ברל, לקחה את המושג ה"אני עור" של התאורטיקן אנזייה ודרכו עשתה השואה בין הגוויל העתיק העובר טרנספורמציה מבהמה למצע לדבר קודש, בין קליפת העץ כמגן אימהי נושם מווסת וצומח למצע לחריטה והטבעת האני. גב' פלדמן פרסה את תפיסת הנייר כתוצר "תאי-עצי" שכדי ליצור עליו צריך לייצר אותו. גב' פלדמן התייחסה לנייר מטפורית כקורבן בשרשרת אבולוציונית המשמש לחיפוש משמעות חדשה.

גב' נורית וולק מטפלת באמנות בוגרת המחלקה לטיפול באמנות בבית ברל, מרצה במכללה לחברה ואמנות – נתניה, התייחסה לתפקיד ספר הסקיצה כייצוג לשמירה על תכני הפְּנים של בני נוער המשתתפים דרך קבע בקבוצת רישום בפנימייה פוסט אישפוזית. גב' וולק תארה כיצד העבודה בתוך הספר עם סקאלת עפרונות הרישום וניירות הנעים בין לבן לחום ואפורים מאפשרת תנועה עדינה ורבה בחשיבה בין ניואנסים ומאפשרת למתבגרים הללו פיתוח גמישות וחיפוש עדינים, בניגוד להתנהלות דרמטית האופיינית לגיל ולמצב נערים ונערות אלו.

גב' איריס אפטר מטפלת באמנות ומדריכה, בוגרת המחלקה לטיפול באמנות בבית ברל, פרסה בפנינו תיאור מקרה באמצעותו בחנה את השאלה: מה הוא אותו הרגע שהילד מפסיק להתייחס לנייר כמצע ציורי והופך אותו לתלת ממד כמיכל ועד למקום בו הוא גוזר את הדימוי שצויר על נייר ומצמצם את המרחק שבין הנייר לדימוי? הגב' אפטר התחקתה אחרי יכולת הנייר להשתנות בידיו של העוסק בו ולייצג את מצבי צבירת ה"אני" של היוצר בכל רגע נתון.

גב' ענת גטניו אוצרת התערוכה "מצבי קיצון" שהתקיימה במוזאון א"י דיברה על האוֹצְרוּת כמחזיקה נרטיב נבחר. גב' גטניו תארה את תהליך האוֹצְרוּת וחוויות האוֹצֵרת כמי שמלווה ועוקבת אחרי אמנים מאיתור הגרעין ממנו תוכל להיוולד עבודת אמנות דרך הקשבה וליווי של האמן בתהליך. גב' גטניו תארה כיצד האוֹצְרוּת הינה תהליך יצירת מיקומים וחיבורים בין השונים בחלל המוזאון אליו היא מתייחסת כרחם לאמנים ולצופים.
גב' גטניו תארה את התהליך של יצירת התערוכה "מצבי קיצון" מההחזקה הרגשית של תכנים, כוונות, ניצוצות, התמודדויות טכניות וכימיות ועד גיבוש ותליית היצירות כייצוג לנראות אישית דרך המניפולציות שנעשו על חומרי הנייר.

ד"ר מיכה קטן מרצה במחלקה לטיפול באמנות בבית ברל, בחן באמצעות דיאלוג עם גב' ענת גטניו את האפשרות שמציעה ד"ר הוניג להתבונן על תהליך האוצרות כאיסוף בטיפול. גב' גטניו וד"ר קטן בחנו את היחס שבין טיפול לאוצרות, את האפשרות להתייחס לתערוכה, סטודיו או חדר הטיפול כאתר פיזי נפשי שבו מתרחשים דברים של יצירה ממשית ונפשית. כיצד האוצרות הינה סוג של פרשנות והפרשנות האנליטית עצמה כסוג של יצירה וכיצד למעשה תהליכים אלו מהווים אפשרות להתבונן על יצירת מציאות חדשה מהייצוגים שנולדו. בדיון ראינו כיצד עבודת האמנות, בדומה למטופל, זקוקה לצאת אל האור. עד כמה היא זקוקה לאוֹצֵר/ת, למטפל/ת באמנות ו/או לתערוכה בכדי להֵרַאות. ראינו הקבלה בתהליך בו האוצר/ת והמטפל/ת באמנות "גואלים" את הדימוי ומציעים לו מיכל ומקום לנראות.

בסיום הודגש פרויקט ה"אוצרותרפיה" במחלקה לטיפול באמנות במדרשה – הפקולטה לאמנויות, במכללה האקדמית בית ברל. המונח והפרויקט הינם ייחודיים למחלקה בתהליך הסטודנטים-המטפלים באמנות לעתיד, אוצרים את עצמם בליווי המרצים מטפלים באמנות במחלקה. כשבסופו של התהליך ישנה תצוגה פומבית ו/או תערוכה בהם מוצגים חומרי היצירה התהליכיים על ידי הייצוג הנבחר.
זהו תהליך מורכב שמבחינה תאורטית מחובר גם לעבודתן של גב' פלדמן וד"ר הוניג "כניסה ביציאה" שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין, בו אנו מנכיחים גם את תהליכי הנראות, ההצגה והתהליכים העוברים על המתבוננים.

ד"ר קטן הציע להקשיב למחזה של לואיגי פיראנלדו שנכתב ב 1921 המהווה לדעתו השראה לעבודת האוצר והמטפל באומנות. לואיגי פירנדלו קורא למחזה "שש נפשות מחפשות מחבר". ד"ר קטן מציע לנו כמטפלים באמנות לראות את עבודת המטפל והאוצר כתמיכה בחיבור הנרטיב, במקרה של עבודת האוצר/ת – של האמן/נית ובמקרה של המטפל/ת – של המטופל/ת בקליניקה.

בדיון עלתה השאלה ביחס לבניית נרטיב המתייחס ליצירה אחת או לסדרת יצירות בעבודתו של המטפל ובעבודתו של האוצר כחלק מההתייחסות לפנים וחוץ למה שמתייחס למוזיאון הפנימי והמוזיאון החיצוני כחלק מעבודת האוצר והמטפל.
בסיום גב' גטניו התייחסה ליחס שבין האסתטי למה שלא אסתטי, בדומה ליחס למה שביתי ואלביתי בעבודת המטפל בבחירת העבודות והצגתן במוזיאון.

תודה למשתתפים, למרצים, למטפלים באמנויות, המדריכים, הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים, האוצרים והאמנים שהשתתפו ביום העיון.