שלוש תערוכות חדשות – רועי רוזן ורותי סלע | סאהר מיעארי | פז שר

אוצר אבי לובין
13 ביולי–17 בספטמבר 2020

את עבודת הווידאו מרסיי ג'מילה יצרו רועי רוזן ורותי סלע יחד עם סטודנטים, כחלק מסדנה שהתקיימה במדרשה לאורך סמסטר, ובהזמנת חלל האמנותTriangle במרסיי. העבודה, שקיימת גם כסרט רציף, כוללת שלושה פרקים, ומוקרנת כאן כמיצב בשלושה ערוצי וידאו: תשדיר פרסומת תיירותי לעיר מרסיי שמצולם כולו ביפו ומלווה בג'ינגל שהלחין עוזי רמירז; נאום שכתב רועי רוזן לראש העיר של מרסיי בגילומה של רותי סלע; ותיעוד של שיחות שהתקיימו עם הסטודנטים במהלך הסדנה, ובהן עלו שאלות על היחסים בין סטודנטים יהודים וערבים, על קולוניאליזם והלבנה של האלימות שמתרחשת בעזה, על האופן שבו אמנות עלולה לשמש כתעמולה ועל צנזורה באקדמיה.

רוזן וסלע מציגים פורטרט סאטירי של העיר מרסיי, תוך שימוש בקלישאות ובסטריאוטיפים (הפרחים, הנמל, השקיעות, וכמובן – מרק הבויאבז), לצד עניין באספקטים קונקרטיים של העיר, כמו העובדה שזו עיר שבאופן חריג בני מיעוטים ומהגרים מתגוררים במרכז ההיסטורי שלה, או הדמיון בין שתי הערים הים תיכוניות – מרסיי ויפו. הם יוצרים הרחקה שמאפשרת להם להעלות שאלות על עניינים בוערים כאן – על חופש הביטוי באמנות ובאקדמיה ועל הגבול הדק בין שיתוף פעולה להתנגדות.

העבודה נעשתה בשיתוף עם הסטודנטים שהשתתפו בסדנת מרסיי ג׳מילה:

בראא אבו חמדה, צאלה אלפסי, לנא ביאדסי, תימור גבע, שירה הימן, שי זקן, טליה כצנלסון, תהיר לוי, טל מזומן, חן נוכר, אלא סידאווי, בראא עבד אל קאדר, יעל שטיין

העבודה הופקה בשיתוף Triangle France

בתערוכתו החדשה "תוכנית הריסה" בוחן סאהר מיעארי את היחסים בין בנייה להריסה ובין עבודה עברית לעבודה ערבית. מיעארי, שבעצמו עבד בעברו כפועל בניין, מעורר שאלות על זהות, זכות ושותפות במקום שבו אנחנו חיים ומפנה את המבט לחלק המרכזי שיש לפועלים הערבים בבניית המקום, ולכך שמעולם לא נחשבו לשותפים בכך. אגב כך, הוא מתייחס לקלישאות כמו "מלח הארץ" או "למות בבניין הארץ".

הכותרת "תוכנית הריסה" נולדה משאלות שעולות לא פעם מצד המבקרים בתערוכות שלו, שרוצים לדעת מה קורה עם המיצבים שהוא יוצר לאחר שיורדת התערוכה. באופן אירוני, תוכנית ההריסה שהיא חלק אינטגרלי מהפרקטיקה שלו כאמן, אינה חלק מעבודתו כפועל. דומה שההריסה, שהיא גם מטאפורה למציאות הפוליטית שבה אנחנו חיים, היא תמונת מצב של המציאות שבה הזנחה של שנים, וחוסר אפשרות לפתח את היישובים של האוכלוסייה הערבית מובילה לריבוי של צווי הריסה של מבנים, בטענה של בנייה בלתי חוקית.

בין חלקי המיצב של פז שר, הקונסטרוקציות, הגלילים וההריסות, מפציעים חלקים מגופו של לוויתן ענק: לסת, זנב, איבר מין, מצח ועיניים. מתוך איברי הלוויתן המפוזרים צומחת פעילות אנושית המנסה להתחקות אחר תנאי החיים המקומיים. ניתן למצוא במיצב בין היתר פסלים של כפות רגליים ויד, צינור ביוב, מכנסיים ענקיים בעלי ארבע רגליים, ותצלום גדול ממדים מתוח באמצע החלל. בתוך כך, שר יוצר מרחב שבוחן אפשרויות שונות של ראייה ושל תפיסת המציאות – מיצב בגלריה לאמנות, סט צילום, אלתורים בבסיס צבאי או כאלה שלקוחים מהמרחב הציבורי בישראל, ובחזרה לים וללוויתן. בתערוכה קיים מכשיר שמדמה את הראייה של הלוויתן, אצלו העיניים ממוקמות בשני צדי הגוף ובמרחק גדול. בשונה מהראייה הדו-עינית המאפיינת בני אדם, המכשיר מאפשר לראות שני שדות נפרדים מצדי הגוף, שני אופקים.