סולמות ונחשים: משה מירסקי, יונתן גולד, גיא ניסנהויז
אוצר: אבי לובין
24 ביוני–12 באוגוסט, 2022
תערוכה זו מפגישה שלושה אמנים בני דורות שונים – משה מירסקי, יונתן גולד וגיא ניסנהויז – ושלושה גופי עבודות נפרדים ובלתי תלויים זה בזה, שמשתרגים אלה באלה לכדי תערוכה אחת. זו לא בדיוק תערוכה קבוצתית, אלא מעין שלוש תערוכות יחיד שמתערבבות, מאתגרות ומשתלבות זו בזו.
בגוף העבודה של יונתן גולד בולטות שאלות של יחסים בין אינדיבידואלים לקבוצה, של דינמיקה בין יחידים שמתקבצים ושל הטרנספורמציה שעוברים יחידים כשהם הופכים לחבורה. סדרת הציורים החדשה שלו מציגה קבוצות של אנשים בעבודה ובפנאי – בחורות צעירות על טריבונות בהמבורגר בנהוף, פועלים פלסטינים אוכלים יחד או משפצים חדר, צעירות על סקטים ועובדים במסעדה. כמו בעבודות קודמות שלו, גולד בוחן באמצעות הציור את הדינמיקה האנושית בין אנשים בקבוצה ואת הפוטנציאל האלים שגלום באירוע. הוא מסתכל על הקומפוזיציה ועל שפת הגוף שלהם, על מה שמשתנה כאשר יחידים מתקבצים, על יחסי כוח ומתח, ועל הזרות, חוסר הנוחות והמבט של מי שבחוץ (הצייר?).
גם גיא ניסנהויז מציג שתי קבוצות: להקה של כלבים שחורים ומשפחה של חסידות. הכלבים הם פסלים מודולריים שעשויים בטכניקה של חריטה בעץ ומדמים טכניקה של ״עשה זאת בעצמך״. בעת שכל אחד מהם נראה חמוד וידידותי כשהוא לבדו, בהתקבצות שלהם ללהקה יש משהו מאיים, פראי יותר עם פוטנציאל לאלימות. את משפחת החסידות ניסנהויז גילף בעץ בהשראת הסיפור "דברי ימי שבע המשפחות מאגם פיפל פפל" מאת הסופר הבריטי אדוארד ליר. זהו סיפורן של שבע משפחות השייכות לשבעה מיני בעלי חיים שונים. כל משפחה כוללת שני הורים ושבעה ילדים. כל קבוצת ילדים יוצאת להרפתקה, שבמהלכה, במקרה או בטעות, הם שוכחים ליישם את העצות של הוריהם וכולם מתים. בסיום – לאחר שההורים שומעים את החדשות על מות ילדיהם, הם מחליטים לסיים את חייהם, וכל זוג הורים נכנס לצנצנת החמצה.
המוטיב של אלימות שמסתווה בשפה ילדותית וביקורת שמתחזה לנאיביות חוזר גם בגוף העבודה של משה מירסקי. מירסקי מציג ציורים מהירים, בקו רישומי פשוט, רזה וחיוור, על רקע לבן. כמו ציורי ילדים, הוא יוצר ציור קצת פלקאטי, על גבול הקומיקס, עם הומור יבש ומחיקות כמו של טיפקס, ומעלה אסוציאציות וקלישאות, וזיכרון פרטי שמהדהד זיכרון ציבורי. מירסקי מצייר מקבץ של דימויים מנותקים (ארנבות, ילדים, נחשים וגולגולות), ללא הקשר קונקרטי. אלה הן אסוציאציות אישיות, שמתוכן מבליחים רגעים מתולדות האמנות (איך להסביר תמונות לארנבת מתה של בויס) ופרגמנטים מההיסטוריה היהודית (שם, חם ויפת, או בועז ויכין – העמודים בפתח בית המקדש הראשון). הוא יוצר מעין אינדקס משועשע, אבל גם מלנכולי ומטריד, אנציקלופדיה של דימויים בעלי הגיון פנימי, מעין מיתולוגיה אינדיבידואלית אם להשתמש במונח שניסח בזמנו האוצר הראלד זימן.