ישראל קבלה | נעמה שוחט | מעיין אביה קורצוייל

שלוש תערוכות יחיד
אוצר: אבי לובין
14 ביוני–11 ביולי 2020

אורח: אמוץ יעקבי | סאונד: אהד פישוף

בתערוכתו הנוכחית מבקש ישראל קבלה להתמודד עם חוסר האונים אל מול האלימות וחוסר החמלה שמציפים את הרחובות, הכיבוש, הגזענות, הקטסטרופה הכלכלית והאטימות החברתית. במקום לשקוע בייאוש, במקום להסתגר בסטודיו ולצייר, הוא מנסה לצעוק, ליצור פתח להתרחשות לא צפויה, לוותר על השליטה כדי לנסות לייצר אינטראקציה. הוא יוצר מרחב שבו אסתטיקה צבאית מתערבבת עם מרחב של טיפול, מאגיה ופולחן. חפצים, כלי עבודה, שיירים, צילומים ישנים, פריטים צבאיים, סימנים ועדויות ממלאים את החלל, והמשתתפים מוזמנים למפגש בלתי אמצעי, לטיפול והרהור.

סרטה של נעמה שוחט "שלושה דברים שהלכו לאיבוד" מספר את סיפורו של סבא שלה, העיתונאי והסופר יצחק בר-משה. בר משה, יליד בגדד, 1927, עזב את עיראק בשנת 1950 בעל כורחו, בשל המצב הפוליטי הקיצוני ששרר שם, וחי בישראל עד שנת 2003, אז עזב למנצ'סטר עקב אובדן התקווה והתרסקות תהליך השלום. על אף שחי בישראל, בחר במשך השנים לכתוב ולהתבטא בעיקר בשפה הערבית. בין היתר עבד בזרוע של שידורי רשות השידור בערבית וכתב ספרים רבים בשפה הערבית כשפת מקור, שרק מיעוטם תורגם לעברית.

שוחט נעה בסרטה בין הערבית לעברית ובין השפה לדימוי, כדי לנסות להבין את שלושת הדברים שהלכו לאיבוד – הבית, הקשר והאמונה. בשלושה פרקים היא מציגה סיפור על תקוות שהתנדפו, על בעיית הזהות של היהודים הערבים, ובמיוחד על השפה כמרחב שיכול לעזור לגשר עליהם.

בתערוכת היחיד הראשונה שלה מתמודדת מעיין אביה קורצוייל עם מותו של אביה, שאיתו לא הייתה בקשר. בהיעדר זיכרונות משותפים, היא מנסה לייצר ריטואלים שיאפשרו לה להתאבל. היא מתמקדת בשני אובייקטים יחידים וחסרי פשר שמקשרים אותה לאביה: היא מייצרת מנעול עבור מפתח שהיא לא יודעת מה הוא פותח ופורמת חולצה שאותה לבשה כאשר הודיעו לה שאביה נפטר ושאיתה הגיעה ללוויה שלו.

פרימת החולצה היא המשך לאקט הקריעה שהתקיים בלוויה, והיא נמשכה שבועות רבים עד שנותרה ממנה רק השילדה. במקביל, היא פנתה למנעולנים שונים וביקשה לייצר מנעול תואם למפתח שברשותה, ואגב כך שוחחה איתם על אבל, יחסים, ואובדן.