שתי תערוכות - נילבר גורס | אורית ישי

תערוכתה של נילבר גורס בגלריית המדרשה כוללת צילום, ציור, עבודות טקסטיל, פיסול ווידאו. היא ממשיכה את עיסוקה רב השנים בנושאי אי-צדק חברתי, תפקידים מגדריים, תרבות קווירית, וקודים של זהות תרבותית.

גורס משתמשת בסמלים תרבותיים, מלאכות מקומיות, ומנהגים מסורתיים (כגון פריטים מתיבת הנדוניה שלה) ומשנה את השתמעותם, הקשרם וסביבתם. היא מעמתת אותם עם סמלים ושפה קוויריים. באמצעות פעולות אלה היא מאתגרת תפקידים מגדריים ומוסכמות תרבותיות בחברה מסורתית.

עם הרבה הומור ושנינות, גורס משתמשת במרכיבים כגון אגוזי קוקוס ובננות כאיברי מין שעברו שינוי מגדרי וכדי להציג את הגוף הטראנסי הלא-בינארי. בציוריה ותצלומיה עוסקים צמחים, בעלי חיים ובני אדם במשחק משועשע ומבדח של טשטוש מגדרים והיררכיות: שיח ורד מושיט שתלי שדיים לבני אדם, גבר טראנסי מקבל בננות מעץ בננה, והשמש והים מריעים ומוחאים כפיים.

בפסל אחד לפותות שתי כריות, אחת ורודה ואחת ירוקה, זו בזו כמו חלקי פאזל. הכריות הלא-בינאריות נושאות סמלים של שני המגדרים וממחישות את הפתגם הטורקי על נישואין: "שיגיעו לגיל שיבה עם כרית אחת" – תוך בדיקה מרומזת של ציפיות מיניות מחיי נישואין.

העבודות בתערוכה הוזמנו בתמיכת אגודת SAHA ופורום תרבות אוסטרי, תל אביב. ההובלה מאיסטנבול נעשתה בתמיכת הקונסוליה הישראלית הכללית באיסטנבול.

 

נקודת המוצא של תערוכה זו היא עבודת הווידאו Golden Ring (2017), שבה הזמינה אורית ישי את תושבי ירושלים לשיר בקריוקי מול מצלמה אחד משורה של שירים שנכתבו על העיר, בהם "שבחי ירושלים", "שומר החומות" ו"ירושלים של זהב". בעבודה מופיעים המשתתפים כשהם שרים, אך הכתוביות שרצות בתחתית המסך אינן מציגות את מילות השירים אלא טקסט אחר: דברים שאמרו בשיחה עם ישי על העיר שבה הם חיים – מחשבות, תהיות, זיכרונות וביקורת. אחד הדברים שבולטים בשיחות השונות הוא הפנייה של המרואיינים להשוואה בין תל אביב לירושלים, אף שלא התבקשו לכך. עובדה זו הובילה את ישי ליצור עבודת וידאו נוספת, Emergency Landing (2021), שבה היא הזמינה את תושבי תל אביב לספר מול המצלמה על זיכרון אחד מהעיר ירושלים. בסיפוריהם האישיים, המלווים באנימציה, מעלים הדוברים בסרט שאלות בנושאים לאומיים, דתיים, רוחניים, או מגדריים ומציגים יחס מורכב כלפי העיר ירושלים.

לצד שתי עבודות הווידאו ישי מציגה עבודות נוספות, בהן פסל של כיפה מוזהבת, אולי הסמל האייקוני והמובהק ביותר של ירושלים, שמדגיש את ההיסטוריה של העיר ובה בעת גם את הבעיות הפוליטיות-לאומיות-דתיות שהיא מציבה, עבודת ניאון צהוב הנשענת בחלקה על אחד הקירות ובחלקה מונחת על הרצפה, שבירה ונפיצה בחלל התערוכה, וכן שני תצלומים גדולי ממדים: תצלום בשלושה חלקים של הר הזיתים (M.O.O.), מקום שאינו רק קדוש ליהדות, הנצרות והאסלאם, אלא נזכר בהקשר של יום הדין ותחיית המתים, ותצלום פנורמי של קבר רחל (R. Tomb). שני התצלומים הם מתוך סדרת העבודות של ישי "נוף קדוש". זוהי סדרה שבה היא בחרה דימויים מתוך ספרון מהמאה ה-19 בגודל גלויה, שכלל תצלומים נוסטלגיים של הערים והמקומות הקדושים בפלשתינה א"י, בהם תצלומים של חול ויומיום לצד תצלומים של מקומות בעלי חשיבות היסטורית-דתית-פוליטית. ישי המירה את הדימויים לשחור-לבן וחתכה מהם רצועות צרות באופן שמנתק אותם מההקשר הפוליטי וההיסטורי והופך אותם לנאיבים ופסטורלים, לשום עיר בשום מקום.

המבט הארוך על ירושלים במשך מספר שנים, והניסיון להרחיב אותו לקבר רחל (מכיוון אחד) ולהסתכלות ההדדית בין תל אביב לירושלים והצבתן זו מול זו (מכיוון אחר) מאפשרים לישי לבחון את המתחים הקיימים בחברה הישראלית ולהעלות שאלות נפיצות על דת, לאומיות, גבולות, הטרוגניות וחופש.

תערוכה זו מתקיימת בסיוע המחלקה לאמנויות, אגף התרבות, עיריית ת"א-יפו, קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות – פרויקט קולנוע, המועצה לקולנוע, משרד התרבות והספורט, המחלקה לאמנות פלסטית עיריית ירושלים, וכן בתמיכה של סדנאות האמנים בירושלים ושל אטלנטיק מחשבים.