שלוש תערוכות יחיד: יונתן גולד | רגב עמרני | ניצן יולזרי

אוצר: אבי לובין
11 באפריל–18 במאי, 2019

תערוכתו החדשה של יונתן גולד כוללת סדרת ציורים גדולי ממדים, שיחד מפרקים ומפשטים דימוי שגור של ועדת קבלה. הציור שהעניק לתערוכה את הכותרת הוא "ועדת קבלה" – ציור באורך של חמישה מטרים, שמציג קבוצת אנשים מאחורי שולחן ארוך. הם משועממים, רדומים, שקועים בעצמם או בתוך מסך של מחשב נייד או טלפון. בציור אחר, "החלטות משותפות", חברי הוועדה משוחחים ביניהם, מקבלים החלטות. את פלג גופם התחתון של מרביתם צייר גולד בעירום, שמופיע מתחת לשולחן או מוסתר מאחורי ערימת ניירות. העירום, המלא או החלקי, מפר את השעמום והבנאליות, את הסצינה הגנרית של הוועדה, ומפנה את תשומת הלב לאלימות שגלומה באירוע, לדינמיקת היחסים בין הכוח, הגוף והבירוקרטיה.

לצד אלה, מופיע הציור "זמן ביניים", הציור היחיד שבו מופיעה דמות בודדת – אדם שפושט מעליו את הבגדים, מתכונן לשבת על כיסא נמוך באופן מוגזם, מדגיש ביתר שאת את ההתנגשות בין החלל לבין הגוף הפיזי שמאפיינת את ציוריו של גולד מזה זמן. בשונה מחברי הוועדה, המוסתרים מאחורי השולחן, גופו חשוף. הוא מופיע על רקע אדום חזק, שמדגיש את התיאטרליות, את הנחיתות ואת חוסר הנוחות של הסיטואציה שבה הוא נמצא.

כמי שגדל בקיבוץ, בחברה קומונלית, גולד עסק לאורך השנים לא פעם בשאלת היחסים בתוך הקבוצה ובשאלת היכולת של היחיד לפעול ביחס לקבוצה, למקם את עצמו כאינדיבידואל בתוך המערכות. הפעם שאלת החסמים – הניסיון להתקבל, לעבור את הסף, להיכנס – מובאת אל החזית. הסצינות המופיעות בציורים מוכרות אמנם מתחומי החיים השונים, בין אם מדובר בממסד הקיבוצי, בראיונות קבלה למקומות עבודה, בצבא, או בתחומים אחרים. ובכל זאת, בעוד שבעבר הקיבוץ היה נקודת הייחוס הבסיסית של גולד, דומה שהפעם המבט שלו מופנה לשדה האמנות, שם ישב משני צדדיו של השולחן – תחילה כסטודנט לאמנות, וכאמן שיושב מול ועדות תערוכות וועדות פרסים, ובהמשך כמורה וחבר בוועדות אלה.

גולד ממקם את הדמויות בחלל שמזכיר סטודיו עם קירות מלוכלכים ויוצר מראית עין של אווירה נונשלנטית ומשוחררת, גם מבחינה מינית. אולם, קנה המידה של הציורים ביחס לגוף האנושי ומיקומם של הצופים אל מול שומרי הסף שמאחורי שולחן הוועדה, מצד אחד, ומול ה"מועמד" החשוף מן הצד האחר, הופך אותם לצופים-משתתפים בתיאטרון האבסורד. הציור, שמחזיר אותנו גם למציאות שמתקיימת מחוץ לגבולות הקנבס, משחרר את הצופה מהשאלה התיעודית ומתמקד בשאלות כלליות של מאבקי כוח, אלימות, תוקפנות מינית ויחסים של השפלה.

המיצב של ניצן יולזרי "דמעות תנין" מתחיל מזיכרון של אירוע שחווה כאשר היה חייל. יולזרי שכב במארב בגבול ישראל-עזה יחד עם חייל נוסף. הם שמעו יריות, צרחות, אנשים נפגעים, קולות של גברים, נשים וילדים בוכים. קולות הזוועה המרוחקים הלכו והתגברו, אך הם נשארו במקומם, בלי לדעת מה הייתה מהות האירוע ומה היו תוצאותיו. זיכרון טראומתי זה הוא נקודת המוצא והמנוע של התערוכה, אף שאינו מופיע בה באופן ישיר.

כמו בתערוכת הגמר שהציג לפני כשנה במדרשה, יולזרי משתמש בדימוי של אפוד מגן כעוגן של המיצב. הפעם הוא יוצר אותו מבטון ובקנה מידה גדול, שמושפע מממדי גופו. האפוד הופך למעין מחסום שמפריע למעבר ומזכיר את חומת ההפרדה. באמצעותו היחיד מציב את עצמו כמעין גבול. כמו החומה, האפוד אמור לשמש להגנה, אך בה בעת גם מסמן את המטרה, ומצביע על האדם/המקום שבו צריך לפגוע. בתערוכתו של יולזרי המבקרים מוזמנים לעמוד מאחורי פסל האפוד, להצטלם כאילו הם לובשים אותו, כך שראשם וידיהם מציצים במקומות הנכונים. יולזרי מזמין אותם לעשות סלפי, כאשר ברקע, מאחוריהם, מופיעה עבודת הווידיאו שלו Outside my window, שבה בית עולה בלהבות. כך נוצר "פוטו אופ" על רקע החורבן וההרס, שמזמין את המבקרים ליצור "מזכרת תיירותית".

בין האפוד לווידיאו, יולזרי פורס על הרצפה יריעת לינוליאום אדומה, כמעין דוג'ו, מרחב שמיועד לאימונים של אמנויות לחימה. על היריעה מופיעים שני פסים, המסמנים את עמדות ההתחלה של כל אחד מהיריבים, שם הם ניצבים שווים. דומה שמשטח זה מדגיש את המרחב שבין הלחימה לבין אומנות הלחימה, בין המוות, ההרס והאימה, לבין ערכים כמו יכולת שליטה בגוף ובתודעה.

בעבודה אחרת יולזרי חורט דימוי של ברווזן על גבי לוח מתכת ומקרין דרכו אור. הברווזן הוא יונק ייחודי שמטיל ביצים, במקום להוליד צאצאים. יש לו מקור הדומה לזה של הברווז, זנב כמו זה של הבונה, פרווה חומה ובלוטת ארס ברגלו, שמשמשת אותו להכאיב במסגרת קרבות החיזור. ייחודו וחוסר ההתאמה שלו למוכר והידוע, הובילו לכך שכאשר חוקרי הטבע בבריטניה גילו לראשונה בסוף המאה ה-18 על קיומו של הברווזן, הם היו משוכנעים שמדובר במתיחה. ואולי זה טבעו של הזיכרון הטראומתי?

המיצב של רגב עמרני כולל שלושה חדרים: בחדר הראשון הצופה נכנס לחלל מוחשך, שבו מיצב פיסולי – פינה של חדר אמבטיה, מוארת בפלורסנט ומרוצפת באריחי קרמיקה. בתוך פינת החדר, שנראית כמו תפאורה של סרט, ניצבת אמבטיה מלאה מים. אל דפנותיה החיצוניות מחוברים רמקולים, שבוקע מהם סאונד נמוך, אשר מרעיד את האמבטיה ומייצר תנועה במים שממלאים אותה. הרמקולים מחוברים לכבלים שמובילים את הצופה לחלל השני ומחברים את האמבטיה למסך פרספקס חלבי, שעליו מוקרן סרט. בחדר השלישי והמואר של המיצב, עמרני בנה מנגנון מכני שממלא אוויר בשני שקים/כריות ולאחר מכן יונק את האוויר מתוכם ומרוקן אותם.

המיצב שעמרני יוצר משחזר מנגנון נפשי-פיזיולוגי של התמודדות עם סכנה. כותרת העבודה – "הילחם, ברח או קפא" – לקוחה מתחום הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה. היא מתייחסת למנגנון הישרדותי פיזי-נפשי שמתעורר במצבים שבהם קיימת סכנה שדורשת תגובה מיידית. לאחר שהחושים מזהים את הסכנה, הם מעבירים אותות אל המוח, והגוף מגיב באחת משלוש אפשרויות, בהתאם לאופי הסכנה – להילחם, לברוח או לקפוא במקום, כדי שמי שמהווה סכנה לא ישים אלי לב. מנגנון כזה פועל לעתים גם כאשר אין לפנינו איום פיזי ממשי אלא במצבים של לחץ נפשי רב או חרדה. במצב מצוקה כזה, כמה מערכות בגוף מופעלות בצורה מתואמת: האישונים גדלים, קצב הלב והנשימה מואצים וההזעה גוברת.

המיצב של עמרני משחזר במידה רבה את המנגנון. מבנה ההקרנה שהוא יצר מושתת על מבנה של קמרה אובסקורה מהמאה ה-18 ופועל כמו העין האנושית, שקולטת את הסכנה ומעבירה אותות אל הגוף. באמצעות מנגנון זה הוא מקרין סרט שמורכב משלוש סצנות או שלושה אירועים: בסצנה אחת מופיע בחור ולצדו כלב. הוא פוסע אל קצהו של צוק, ושם, כשהוא עומד מול הים הפתוח ומביט בירח, הוא מלקק בתאווה צלחת. בסצנה השנייה מונית מונעת מחכה בכניסה לבית עם דלת פתוחה. בסצנה השלישית מופיע גבר שידיו כפותות ועיניו מכוסות פלנלית. הוא שואל בערבית – האם השמש כבר שקעה?

אלה שלושה אירועים שכמו משחזרים את שלוש האפשרויות – הילחם, ברח או קפא – שלושת סוגי הסכנה ושלושת סוגי התגובה. את אותם אירועים, שמשלבים זיכרון ביוגרפי עם פנטזיה או בדיה, זיכרון טראומתי מבעבע או חרדה שמאיימת להתפוצץ, מעביר עמרני דרך מעין מערכת עיכול אמוציונלית, שבה הזיכרון הטראומטי, הדחפים והתשוקות עוברים דרך מנגנון שמבקש לחטא, לנקות ולטהר, לפרק את החוויה הפיזית של הגוף ההלום ממראה עיניו.