זויה צ'רקסקי | גסטון צבי איצקוביץ' | בקצה השמיים (קבוצתית)

אוצר: אבי לובין

בשנים האחרונות נסעה האמנית זויה צ'רקסקי לשלושה מסעות בניגריה, משם מגיע סאני, בעלה, ושם נמצאת משפחתו. התוצאה המוצגת בתערוכה זו היא כ-40 ציורים קטנים על נייר, שמחולקים לשלושה פרקים, שלוש סדרות שמתעדות שלושה ביקורים.

המסע הראשון, שגם העניק לתערוכה את הכותרת שלה, היה ללוויה של פטריסיה נאדי, אמו של סאני. צ'רקסקי מציירת את בני המשפחה של סאני, את הכפר שבו הם חיים, את התרבות המקומית העכשווית במקום, את הלבוש, המאכלים והטקסים. כדרכה, היא מציירת מהתבוננות. בחלק מהציורים מופיע המרחב הציבורי – השוק, בית הספר, המכולת, הצמחייה שמקיפה את הכפר ומכלי אספקת המים. באחרים מופיעות סצנות אינטימיות מהמרחב הביתי של משפחתם – סאני מחלק מתנות לילדים, מפגש של משפחת נאדי ומסיבת יום ההולדת של בתה. לא פעם מושפעות הקומפוזיציות בציור מתולדות האמנות המערבית וצ'רקסקי יוצרת וריאציות משלה, למשל לאוכלי תפוחי האדמה של ון גוך או לסל חג המולד של ר. ב. מרטינו.

בסדרה קטנה נוספת של ציורים צ'רקסקי חוזרת לביאפרה – מלחמת האזרחים שהתרחשה בניגריה בסוף שנות ה-60 ושהשפעתה ניכרת שם עד היום. בסדרה זו, באופן חריג, היא מציירת מתוך סיפורים, זיכרונות של אנשי הכפר, ולא מהתבוננות.

התערוכה מתקיימת בתמיכת גלריה רוזנפלד, ובסיוע המחלקה לאמנויות, אגף התרבות, עיריית ת"א-יפו, וקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות.

אוצר: אבי לובין

נקודת המוצא בתערוכתו של גסטון צבי איצקוביץ היא סדרה של בולים/תוויות שהחזית העממית לשחרור פלסטין הוציאה לאור בתחילת שנות ה-70, רגע לאחר הכיבוש של 67' וכאשר ההתנחלויות הראשונות החלו לקום. באמצעות סריקה והדפסה איצקוביץ הפך אותם מפריטים זעירים לתצלומי נוף בקנה מידה גדול. בשונה מגלויות תיירותיות שהתמקדו בדרך כלל במקומות ואתרים בעלי חשיבות דתית, פוליטית או היסטורית, כמו מסגד אל-אקצא בירושלים או בזיליקת הבשורה בנצרת, בחרו יוצרי הבולים/תוויות להציג מקומות גנריים ובלתי מזוהים, נופים יומיומיים כמו שכונה, פרדס או שדה.

לצד הבולים/תוויות המוגדלים, ובנוסף לשני תצלומים שצילם בעצמו – אחד בקבר רחל שהופרד באמצעות חומה מבית לחם וסופח לישראל, והשני בירושלים (שכונת א-טור), כשמבטו מופנה אל עבר התנחלות יהודית באמצע השכונה – איצקוביץ מציג על שולחנות מספר פריטים מתוך ארכיון אישי של בולים, תוויות ומעטפות. בין הפריטים המוצגים ישנן מעטפות שהופקו על ידי גורמים ישראליים בשנת 67' לציון פתיחת סניפי דואר בשטחים הכבושים, בחסות צה"ל. מעטפות אלה מסמנות את תחילתו של הכיבוש הצבאי והשליטה הישראלית בשטחי יהודה ושומרון ומוחתמות בחותמת צה"לית. מופיעים עליהם דימויים של כפרים ואוכלוסייה מקומית. לצד המעטפות הישראליות, ישנם בולים/תוויות פלסטיניים מתקופות שונות – משנות ה-70, דרך הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית ועד ימינו. במרבית המקרים אלה אינם בולים מן המניין המיועדים לשימוש, אלא תוויות שהודפסו על ידי גורמים רשמיים או פרטיים כאמצעי תעמולה או לצורך איסוף תרומות.

איצקוביץ מציג תמונה רב-שכבתית ולא לינארית של המאבקים החזותיים על הנוף, על הגבולות ועל ההיסטוריה של ישראל/פלסטין. הוא מפנה את תשומת הלב שלנו לכך שהמאבק הישראלי-פלסטיני בא לידי ביטוי בניסיון לשלוט על הנוף היומיומי ולא דווקא זה הקדוש, לקבוע תוכניות מתאר, לספח שטחים ולתפוס חזקה על קרקעות, כדי לשלוט במפה, או, אם נחזור להבטחה של אריאל שרון בתחילת שנות ה-80, להשאיר "מפה שונה לגמרי של הארץ".

אוצרת: תמר רודד שבתאי

איך ניתן לתפוס משהו חמקמק כרוח? משהו שלא ניתן לאחוז בו או להצביע עליו? התערוכה "בקצה השמיים" עוסקת בשאלות על רוח המקום.Genius Loci הוא מונח רומאי, שאומר כי לכל אדם ואל יש ג'יניוס, רוח השומרת אותו ונותנת לו את כוחו ואיכויותיו, כך גם למקום רוח משלו.

התערוכה נוצרה במקור לפני חצי שנה עבור הגלריה לאמנות במכללת ספיר לאחר שננעלה בטרם עת, עברה בווריאציה מעט שונה, למשכנה החדש בתל אביב. המעבר הגיאוגרפי מעמיד באור שונה את העיסוק של התערוכה ב"רוח המקום" במקומות המרוחקים מהמרכז הפיזי או המנטלי ויוצר מפגש מחודש עם רוחות נוספות – רוח הקודש, רוח הזמן והרוח הנושבת מחוץ לכותלי הגלריה.

היצירה אחרית הימים חלק 2, 2022, נולדה כאשר האמנית אנה גרינבנד שוטטה בערד, עיר מגוריה, וחזתה בקבוצה של חסידי גור, עומדים ושרים במרפסות הבניינים. אלה היו ימי הסגר הראשון והחסידים זימרו את שירי ההגדה של פסח. גרינבנד תיעדה והקליטה את הזמר המושר בהיגוי פולני-אשכנזי, שלתוכו משתרבבת בקשה ברוח הזמן – "שימו מסכה". השיר "והיא שעמדה" נלקח מתוך ההקלטה ומבוצע מחדש על ידי תושבי ערד ששרו את הקולות לפי הגרסה החסידית, בתנאי אולפן סטריליים.

בעקבות ביקוריה במכללת ספיר וסביבתה האדריכלית טליה דוידי יצרה את העבודה בית בשדרות, 2022. דוידי תכננה מודל של ״בית אידאלי״ הבנוי מקירות בטון שפונים לכיוון עזה, כך שהבית מגונן על דייריו בלי צורך להוסיף ממ"ד. חלקיו המוגנים ביותר הם המטבח והסלון, מתוך שאיפה לצור תחושה של נורמליות בתוך מצב לא סביר. במקום אדריכלות 'הטפילים', שבה מולבשות על גבי המבנים תוספות של ממ"דים ומגוניות, דוידי מציגה תכנון הוליסטי, המתייחס למרחב שבו הוא נמצא ומעלה את השאלה -האם אדריכלות מלחמה ״מעוצבת״ היא העתיד אליו אנחנו שואפים?

הלל רומן יוצר רישומי פחם גדולי ממדים, עדינים ועמלניים. 'פלנטה', 2021 הוא תרגיל פרספקטיבה מתקופת הרנסנס, המזכיר מבנה אדריכלי בעל מאפיינים ברוטליסטיים – בטון חשוף וצורות גיאומטריות ללא דקורציה.

ברישום נוסף, לא, 2015, רומן מציג קליגרפיה ערבית של תפילת השאהדה, הכרזת האמונה האסלאמית באל אחד: "אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד הוא שליחו". הכרזה זו חקוקה בכתובות ובסמלים אסלאמיים רבים. רומן מעלה את המשותף ליהודים ומוסלמים סביב אמונה מונותאיסטית. צורת הקליגרפיה מממשת את האחדות על ידי איחוד פרגמנטים צורניים לצורה אחת אחידה ומסודרת.

החומר ופעולת הרישום פושטים מהדימויים את המשמעות הסמלית המיידית שלהם ומאפשרים מרחב חדש של משמעויות. המפגש עם ייצוג של סמל כה טעון מבחינה דתית, רוחנית ופוליטית, בוחן את הכוח שיש בסמלים ואת ההשפעה החזקה והכמעט מאגית הטמונה בהם. כאשר הרישום נתלה על קירות הגלריה במכללת ספיר, הוא עורר תגובות קיצוניות ומתלהמות שקראו להורידו. מתוך תגובות אלה, עלה שיקוף של רוח הזמן והמקום, רוח קשה, שבה אין מקום לשיח והתבוננות באחר, רוח שבחרה לצנזר יצירת אמנות.

המיצב קוצים, 2022, של תמר רודד שבתאי מורכב מקוצי דורבן שאספה מהאדמה בסביבת ביתה במדבר יהודה. הדורבנים משירים את הקוצים בתהליך של בלייה וצמיחה מחדש, בדומה לתהליך נשירת השיער אצל בני אדם. דוגמת השחור-לבן של הקוצים נועדה להבליט את הדורבן כדי ליצור הרתעה. כשהדורבן חש מאוים הוא זוקר את הקוצים שעל גופו ומרטיט את הקוצים שבזנבו.

ציוריה של רותם מנור משקפים תמצית של נוף ישראלי טבעי, המשובץ כבישים ומבנים מעשה אדם. בתוך הקלילות הציורית והנופים הפסטורליים למראה שורה מלנכוליות. השמיים אינם בהירים והאדמה ריקה מבני אדם. מראות הנופים שבהם מנור שוהה מתערבלים עם תעתועי הזיכרון, הדמיון והחלימה.