שתי תערוכות - אמריקה | תפוח זהב

אמריקה | נטליה זורבובה, אנה לוקשבסקי, אולגה קונדינה (הברביזון החדש)
תפוח זהב | אתי יעקובי
אוצר: אבי לובין
21 בפברואר–30 במרץ, 2019

"תפוח זהב" ו"אמריקה" הן שתי תערוכות ציור. הן מעוררות יחד ולחוד שאלות על ציור, על היחס שלו אל המציאות, ועל האפשרות הפוליטית הנעוצה בו – בין אם זו של ציור שמתחיל מן הקנבס הלבן הריק ונעשה מתוך התבוננות פנימה אל הגוף והזיכרון, כפי שעושה אתי יעקובי, ובין אם דרך ציור שמתחיל בהתבוננות ישירה במציאות העירונית, כפי שעושות חברות קבוצת הברביזון החדש: נטליה זורבובה, אנה לוקשבסקי, אולגה קונדינה.

"תפוח זהב", תערוכתה של יעקובי, מציגה שני ציורים מופשטים, עזי צבע וגדולי ממדים (2X2 מ'). יעקובי מציירת שכבה על שכבה, עשרות שכבות של גוונים קרובים בצבעי יסוד: אדום, צהוב, וכחול, פיגמנטים רוויים בלבן. התערוכה הנוכחית כוללת מעט ציורים. היא מעניקה לכל ציור מרחב שמזמין את הצופה לעמוד ולהתבונן, להישאב אל מרחב ציורי, עשיר בשכבות ובצבע, שמנותק מן היומיום ומן המציאות. יעקובי אמנם אמרה בעבר לא פעם ש"אתה תמיד מצייר את מה שאתה רואה". במקרה הנוכחי הציור אף החל ממבט על הנוף הנשקף מחלון הסטודיו שלה. ובכל זאת, היא אינה מציירת את מה שהיא רואה דרך החלון. המבט שלה על הטבע, על המציאות שמחוץ לסטודיו, הוא למעשה מבט על ציור, שיורש תובנות מתולדות האמנות (במקרה הנוכחי, כמו בתערוכותיה האחרונות, בעיקר מהרוקוקו, ומאמנים כמו פרנסואה בושה). הציור של יעקובי, כפי שאמרה לא פעם בעבר, אינו מתחיל מדימוי ואינו מגיב לדימוי, אלא מהווה "יכולת שנמצאת בגוף ושמשתחררת ברגע".

לעומתה, התערוכה של חברות קבוצת הברביזון החדש, והאידיאולוגיה שהובילה להקמתה של הקבוצה, מתאפיינת ביציאה משותפת אל מחוץ לסטודיו ו'ציור מהתבוננות' ברוח מסורת הציור באוויר הפתוח (en plein air), שאפיינה את קבוצת הברביזון בצרפת בשלהי המאה ה-19. כאשר הוקמה קבוצת הברביזון החדש בקיץ 2010, הכריזו חמש החברות בה כי "ממש כמו הציירים מאסכולת ברביזון, יצאנו מחללי הסטודיו שלנו אל תוך הג'ונגל העירוני. בעבודות שלנו אנחנו שבות למציאות, אשר במשך שנים לא קיבלה תשומת לב באמנות העכשווית וקוראת עכשיו לפרשנות חדשה". הפעם משתתפות בתערוכה שלוש מבין חברות הקבוצה. הן מציירות בעקבות ביקור בן מספר חודשים בטקסס, אחד המסמנים המובהקים ביותר של "אמריקה", לשם נסעו כדי ללמד אמנות במסגרת מלגה. התוצאה היא תערוכה עשירה מאוד, אינטנסיבית וצבעונית, שמדגישה מצד אחד את העוצמה של הטבע שבו פגשו, ומצד שני את הקפיטליזם הישיר והפרוע, שעליו שמעו בביקורתיות לאורך ילדותן בברית המועצות בעת המלחמה הקרה.

דומה שבמידה רבה, פועלות התערוכות באופנים הפוכים. יעקובי יכולה לומר דבר מה על המציאות דווקא דרך ההתרחקות מההתבוננות, ואילו אצל חברות הברביזון החדש, גם הציור מתייחס באופן ישיר למציאות שהן פוגשות, העובדה שהן מציירות זוויות שונות של הסתכלות על אותם נושאים ומקומות מאפשרת להן לדבר על ציור, על הדקויות של ההבדלים והסגנונות, ולא רק על התוכן.