ניתוח עתידה של הזקנה הישראלית על בסיס ספרו של סאראמאגו

ד"ר אבי ביצור, גרונטולוג בכיר, המכללה האקדמית בית ברל.
מאמר זה הינו על בסיס תאוריות ומאמרים שפרסם הכותב בכתבי עת מדעיים וברשת.

במאמר זה אבקש לבחון את היערכותה של מדינת ישראל לטיפול בזקניה לאור העלייה בתוחלת החיים. אבקש לעשות זאת לא על סמך נתונים סטטיסטיים בלבד, אלא תוך התייחסות לספרו של ז'וזה סאראמאגו, "מוות לסירוגין" (כל הציטוטים המובאים במאמר זה לקוחים מהספר שיצא לאור בהוצאת הספרייה החדשה, בשנת 2005).

"[…] למחרת בבוקר השמש זרחה, הציפורים צייצו, הדשא נראה ירוק כתמיד אבל אף אחד לא מת – מבוכה אדירה נרשמה בתולדות האנושות […]" הפתיחה הדרמטית הזו מביאה את הקוראים למחשבות ולתובנות שבהן עוסק האדם עוד משחר ההיסטוריה – הקשר הישיר בין זקנתו של האדם לבין תום ימיו – המוות. מאדם וחווה, שלכאורה לא היו אמורים למות לעולם (אלמלא חטאו חטא נורא), דרך מתושלח, נח, אברהם אבינו ורבים אחרים וכך עד ימינו אנו. העיסוק האינטנסיבי בשאלות כדוגמת "האם נמות", "ממה נמות" ו"מתי", מוביל את האדם, על פי ספרו של סאראמאגו, לשתי תובנות עיקריות: הראשונה – רואה באפשרות שלא יהיה מוות בעולם אפשרות משמחת, הישג מדהים לאדם ולאנושות כולה; והשנייה – משמעותית לאפשרות התופסת את משמעויות "ביטול המוות" כקטסטרופה, אם האנושות לא תיערך כראוי לקראת תופעה זו.

שתי תובנות אלו הינן הבסיס למאמר זה, שבו מעומתת תפיסת הסופר ופרשנותו למשמעות ביטול המוות עם העובדה שקיימת עלייה בתוחלת החיים האנושית. שמואל שם טוב במאמרו "פתח דבר – על חיים ומוות" (2012), כינה עלייה זו "צונאמי של זקנה". השאלה הבסיסית הנשאלת מול העלייה הזו היא האם החברה האנושית מוכנה, מכל ההיבטים האפשריים, לשינוי מהפכני בחיים. האם החברה האנושית יכולה להתמודד עם שינוי מבנה המשפחה או עם שינוי הרגלי המסחר והכלכלה, כמו גם עם שינויים תרבותיים, פילוסופיים, דתיים וכספיים שיהיו תוצאה של העליות בתוחלת החיים. כלומר, האם החברה האנושית מוכנה למצב שבו, כדברי סאראמאגו "פירמידת הגילים תתהפך על פיה. גוש עצום של זקנים יוטל על גוש קטן יותר של ילדיהם […]".

מדינת ישראל היא אחת מהמובילות בעולם המערבי בגובה תוחלת החיים של זקניה, ואף היא עתידה להתמודד עם התופעה החברתית שתוארה לעיל. על פי מחקרים שונים העלייה הדרמטית צפויה לשנות את מספרי הזקנים בישראל מ- 930 אלף זקנים בשנת 2017 ל-1.8 מיליון זקנים בשנת 2035, כלומר עלייה של פי שניים במספר הזקנים במדינה.
ישראל מתברכת במערכת רווחה האמורה להיטיב עם האדם הזקן, אך האם היא ערוכה להתמודד עם ה"מהפיכה הדמוגרפית" והשלכותיה על המבנה של החברה הישראלית? מצד אחד, בהתאם לתובנה הראשונה של סאראמאגו, נתברך כולנו באיחולים כדוגמת "עד 120" בכל יום הולדת. אך מצד שני, בהתאם לתובנה השנייה שלו, יש מי שחושבים שברכה זו תהפוך לקללה – הייתכן? האם עולה על הדעת, שיש הרואים בעלייה בתוחלת החיים ובגידול באוכלוסייה של אלו הנקראים זקנים, כבעיה או כמעמסה?!

שאלה סרקסטית זו היא הבסיס למאמר הנוכחי הדן בחשיבה, בתכנון ובעתיד הזקנה על רקע הנתונים הללו.
הבחירה בספר איננה מקרית. הסופר לוקח את קוראיו למסע במדינה שבה אין מוות, אין את שלטון החידלון הסופי. ממסע זה עולות וצפות תובנות רבות ופרשנויות אין-ספור על הקשיים שבדרך, שנראית לכאורה כדרך אל האושר, אבל לא כך היא המציאות שמציג סאראמאגו. אם אלו הם פני הדברים, אזי נשאלת השאלה מה יקרה במדינה שבה תוך שני עשורים יוכפל מספר הזקנים? האם המדינה ערוכה לטיפול בהם ולאספקת השירותים שיידרשו לאור הגידול הצפוי באוכלוסיית הזקנים? האם המדינה מתכננת היטב את כל מהלכיה לעתיד?

ספרו של סאראמאגו וטיעוניו המרכזיים

"מוות לסירוגין" נבנה על בסיס שלוש עלילות משנה שבמרכזן מככבת דמות נשית – מלאך המוות, הדמות נקראת "מוות". הנושא המרכזי בספר הוא החלטתה של הגיבורה להפסיק ליטול חיים במדינה מסוימת (פורטוגל), ואך ורק בה.

העלילה הראשונה עוסקת במה שמתרחש במדינה, שבה, כפי שמתברר, "למחרת איש לא ימות". בתחילה פורצת שמחה גדולה, המלווה בחגיגות ובגילויי לאומיות ולאומנות מסוגים שונים (למשל הנפת דגלי המדינה בכל פינה). השמחה הרבה מתחלפת עד מהרה בהבנה שסדרי בראשית השתנו ושבעצם, לפחות לדברי הסופר, תושבי אותה מדינה ניצבים בפני בעיה גדולה מאוד – איש אינו מת, על כל המשתמע מכך. (סאראמאגו מרמז לאי-המוכנות בחברה לעלייה בתוחלת החיים).

כפי שנראה בהמשך, הבעיה נוגעת לכולם – הממשלה, איגוד הקברנים, איגוד חברות הביטוח ומכאן גם חברות הפנסיה, בתי החולים ובתי האבות. למעשה, אט אט "פירמידת הגילים" מתהפכת על ראשה. הזקנה הנצחית והאין-סופית, מלווה בכל החוליים האפשריים, משתלטת על חיי הצעירים יותר ומטילה עליהם את כל כובד משקלה. הזקנה המופלגת גורמת לשיבוש בחיי הדת ובתפיסות הפילוסופים, כמו גם בחיי כל אלו שהופכים, לפתע, להיות מטפלי הזקנים וזקני הזקנים ואלו הזקנים אף יותר וכך הלאה.

העלילה, המלווה בפרשנות ובדוגמאות סרקסטיות להחריד, מתחלפת בעלילה שנייה, קצרה יותר. "מוות" מבינה שבני האדם במדינה שאותה "בירכה" אינם עומדים בעומס ובממדי הצרה ה"חיובית" שנפלה עליהם. היא מחליטה לתת "זמן הכנה" למיועדים למות בלבד. כלומר, ראשית, להשיב את שלטון המוות כסדרו, ושנית, להודיע למיועדים למות על הצפוי להם. ההודעה תישלח כב"מטה קסמים" במעטפה בצבע סגול אל המועמד למות, ויישארו לו שבעה ימי הכנה למותו. גם עתה סאראמאגו "מתעמר" בקוראיו ולועג לניסיונות ההתחמקות (כמו מחיקת אפשרות קבלת דואר נכנס בהודעות אלקטרוניות במחשב), שהרי איש לא יכול למלאך המוות. מכאן מעביר סאראמאגו את הקורא לעלילה שלישית.

"מוות" משגרת "מכתבים סגולים" כהודעה לצפויים למות. לתדהמתה אחד המכתבים חוזר אליה פעמים אחדות. לובשת הגברת את דמותה הארצית ויורדת לביקור אצל "סרבן המוות". זה מתגלה כגבר באמצע חייו, צ'לן בתזמורת גדולה, החי בבדידות למעט כלבו. חלום חייו של הגבר הוא לכתוב את היצירה הגדולה והטובה ביותר לצ'לו. תמימותו, יושרו, התנהגותו, מקצועיותו, יחסו לכלב ולחלומו גורמים ל"מוות" להימנע מלתת לו את ה"מכתב הסגול", ודווקא לתמוך בו במשימתו לכתיבת היצירה הבלתי נשכחת, ובנוסף להתאהב בו עד כדי כך שהספר מסתיים בליל אהבים של "מוות" והמועמד למות, ובעובדה שלבסוף היא לא נותנת לו את המכתב, וכדברי הסופר: "למחרת בבוקר אף אחד לא מת".

שלוש העלילות שזורות זו בזו. ולענייננו, אין ספק, שהעלילה הראשונה היא המרכזית, משום שבה מעמיד הסופר את עצם העובדה, הכה ברורה לדעתו, שאיננו מוכנים לשינוי ולמהפכה הדמוגרפיים. לדעת סאראמאגו, אנחנו רק דוחים את הקץ ומבצעים שינויים קוסמטיים, ובכך אנו גוזרים על עצמנו ועל זקנינו (אנחנו אחריהם) סבל חברתי, פיזי, כלכלי, דתי, רוחני ערכי ותרבותי. כל זאת בשעה שאין כל סיבה לסבול אם החברה תהיה ערוכה לשינוי.
בפרק הבא בסדרה אדון באופן שבו סאראמאגו מציג את משמעויות התהפכות "פירמידת הגילים" ואת הפתרונות הסרקסטיים שלו.

משמעויות דילמות ופתרונות ל"אין מוות" על פי הסופר

בקטע זה, במאמר, אעסוק במשמעויות של התהפכות "פירמידת הגילים" ובפתרונותיו הסרקסטיים של הסופר. הסאטירה שכתב סאראמאגו רבת משמעות והיא מציגה כמה השלכות שונות על החברה האנושית ככלל ועל החברה הישראלית, כפי שאראה בהמשך, בפרט. מראש אטען וכך אניח, שסאראמאגו מתייחס בתיאור הדמיוני של "אין מוות", לתופעת העלייה בתוחלת החיים ומדגיש את המשמעויות ולמולן את הפתרונות, שהינם בגדר סרקזם טהור. כל זאת, משום שעל פי הנחתו הבסיסית האדם אינו מוכן לצפוי לבוא, כשתוחלת החיים תעלה.

כבר בפתיחת הספר ממחיש סאראמאגו את טענתו הבסיסית, בדבר אי-מוכנות האדם לגל הזקנה העומד להתרגש עליו: " […] למחרת אף אחד לא מת – מבוכה אדירה נרשמה בתולדות האנושות […]". בהמשך מקצין הסופר את עמדתו, ומדגיש ביתר שאת את עובדת אי-המוכנות, הכלל אנושית, ל"צונאמי הזקנה", בהוסיפו כי: "[…] מן הדקה הראשונה של השנה החדשה לא נרשמה ולו פטירה אחת […] המלכה-האם הישישה שנטתה למות – איננה מתה, כמוה עוד רבים אחרים אינם מתים, גם לאחר תאונה, ריסוק, פיצוץ ופגיעה […]".

דברים אלו מעמידים את נושא עתידה של הזקנה, במצב של בחירה בין שתי אפשרויות: הראשונה, התגובה על "היעדרות המוות" המפתיעה, תתקבל בשמחה וברצון רב על ידי המרכיבים השונים של החברה: "ולמחרת היום אף אחד לא מת […] האנושות זכתה בחופש לחיות, החלום להתגבר על קטיעת החיים התגשם". כלומר, אפשרות זו היא בגדר הגשמת מטרה אנושית, קוסמופוליטית ומגדולת האתגרים שמולם ניצב האדם. לדעת סאראמאגו, הכותרת המתאימה לכך בעיתונים: "שנה חדשה חיים חדשים", כדברי שר הבריאות באותה מדינה "חסרת מוות", שאמר: "[…] לא להיתפש לבהלה […] מדוע להיבהל […] כשאנשים מתו וזה היה רגיל לא נבהלנו אז מדוע ניבהל כרגע, כשאנשים לא מתים […]".

אל מול אפשרות זו מעמיד סאראמאגו את האפשרות השנייה "[…] זה הוא משבר, המצב שבו לא מתים […]". כלומר חוסר ההכנה לעולם זקן יותר, יגרום, לדעת הסופר, למצב הקטסטרופלי הבא: "פירמידת הגילים תתהפך מהר מאוד על ראשה, גוש עצום של זקנים למעלה […] בולע כמו נחש פיתון את הדורות החדשים"

ברור לקורא שכוונתו של סאראמאגו היא חד-משמעית – האפשרות השנייה, המציגה את המדינה הבלתי ערוכה לקראת ההזדקנות המואצת, היא זו שתשרור ותשלוט במדינה הדמיונית שעליה הוא כותב.

התוצאות וההשלכות של היעלמות המוות, פוגעות בכל מרקם החיים בחברה המתוארת בספר. כל תחום שעולה על דעתו של הסופר מוצג לקורא בסרקזם שנון ומחודד. הפתרונות הסרקסטיים שמציג סאראמאגו מבטאים היטב את לעגו להכנות המעטות מדי, קצרות הטווח מדי והבלתי רלוונטיות שעורכות חברות שלמות כהכנה לעלייה הדרמטית בתוחלת החיים.

כמה דוגמאות מבהירות זאת: ראשונים להיפגע הם אנשי ענף הקבורה, שהרי הם "איבדו את חומר הגלם שלהם". סאראמאגו מבהיר היטב לקורא שברגע שהעולם יזדקן עד אין קץ, לא יהיה את מי לקבור ומכאן שכלל ארגוני הקברנים יהיו מובטלים. הפתרון – קבורת חיות מחמד כדוגמת כלבים, חתולים ודומיהם במחיר מלא ובטקסים מלאים, וכך ההפסד הכלכלי ימוזער.
הבאים בתור הם אנשי חברות הביטוח והפנסיה, שהרי איש לא יצטרך עוד פוליסת ביטוח חיים משום שלא נמות. אולם בה בעת תשלומי הפנסיה יאמירו לאין שיעור, כי נחשול זקנים שלא מתים, יגיע לגבות את תשלומיו.

גם כאן מציע סאראמאגו פתרון מפתיע. המדינה מחוקקת חוק חדש: "גיל מוות חובה בגיל 80". כלומר, כל אדם שיגיע לגיל 80 (עד אז ישלם פרמיות לחברת הביטוח) יוכרז כ"מת" רשמית, גם אם אירוע זה לא מתרחש ביולוגית. אם ירצה, יוכל ה"מת המדומה" לפתוח חיסכון פנסיוני או ביטוח חדש ל-80 השנים הבאות עד ההכרזה הבאה על "מותו".

גם בתי החולים ייפגעו. סאראמאגו מדגיש שהבעיה אינה בריאותית, משום שמערכות הבריאות, לטעמו, כלל אינן מטפלות בבעיות הזקנים אלא הן עסוקות בבעיות לוגיסטיות בלבד. כלומר, הבעיה בעולם "ללא מוות" בבתי החולים תתבטא בכך שבתהליך המחזורי של חולים נכנסים – מחלימים או מתים וחוזר חלילה, תהיה פגיעה כאשר לא יהיו מתים. חולים שעדיין חיים יתפסו מיטות ובית החולים יקרוס עקב אי-כניסת "בשר טרי" חדש. הפתרון פשוט על פי הסופר: "נעביר האחריות ונטילה על המשפחות ולא על המדינה או מערכת הבריאות שלה. זקנים הנוטים למות יועברו לבתי משפחותיהם ושם ימתינו למוות שבושש להגיע".

כמו כן ייפגעו גם המעונות ובתי האבות שבהם ילכו ויתקבצו המוני זקנים. הבעיה, על פי סאראמאגו הציני, היא ש"שלוות נפשן של המשפחות […] שמצאו סוף סוף מקום שבו מישהו יקנח את הנזלת של זקניהן […] יאבדו את השקט והרוגע שאפיין אותן, כשזקניהן היו בבתי אבות". וכדברי הסופר עצמו: "החברה עומדת להתמודד עם בעיות, כשעיקר הבעיה היא השאלה האכזרית, מה נעשה בזקנים אם המוות כבר לא כאן כדי לקצץ בגחמות הסניליות שלהם?" בתי האבות ייפגעו משום שלא ייכנסו דיירים חדשים, כי כל המיטות תפוסות. ייאלצו לבנות בתי אבות ענקיים חדשים בהוצאה כספית אדירה. גם כאן מביע סאראמאגו את ביקורתו הסרקסטית בהצגת הפתרון – העברת הזקנים לבתי משפחותיהם, אלו המשפחות שעשו ככל שביכולתן להוציא את הזקנים מביתן וברגע אחד מקבלות אותם חזרה.

הדת ומוסדותיה ייאבדו כל משמעות. כדברי הקרדינל במדינה הדמיונית: "[…] בלי מוות אין תחיית המתים ובלי תחיית המתים אין כנסיה […]". כלומר, "חזון העצמות היבשות" מאבד ממשמעותו, ולכן אין עוד במה להאמין. פתרון הקסמים של סאראמאגו – הקמת ועדה (אופייני לחברה המודרנית) למציאת פתרון ל"עתידו של העולם ללא מוות". הוועדה תחליט ש"המוות לא נגמר אלא שהוא רק הפסיק, בינתיים, להרוג" – כלומר, לא לדאוג ולהמשיך להאמין, משום שהמוות עוד יחזור וסדרי עולם יהיו כבראשית.
הדוגמה האחרונה עוסקת באופן שסאראמאגו מציג את קריסת מוסדות הביטחון של המדינה הדמיונית, כלומר, המשטרה והצבא. אלו יקרסו, לדעתו, משום שהפתרון שמתחילים לאלתר אזרחי המדינה הסובלים ממכת ה"אין מוות – יש יותר מדי זקנים", הוא בלתי חוקי, ונראה, לכאורה, כרצח. הזקנים הנוטים למות מועברים אל מעבר לגבול על ידי המאפיה, משום ששם "מוות" פועלת והורגת.

הספר רב ההשראה הזה מפנה את אור הזרקורים אל סוגיית ההתייחסות להזדקנות המואצת בכל רחבי העולם, ומעלה על במת הדיון הציבורי, הקוסמופוליטי, שאלות שנוגעות לאנושות כולה, תוך הבנה ברורה שהפתרונות ישפיעו לא רק על הזקנים, אלא גם על כלל המבנה החברתי-תרבותי-כלכלי בכל מדינה שתנסה לפתור את הבעיה. כל מרכיביה של החברה יושפעו ממימוש תוכניות שיעסקו בפתרון ההשלכות והתוצאות בעלייה בתוחלת החיים ובגידול באוכלוסיית הזקנים. חשוב לזכור כי "יפה שעה אחת קודם" וראוי שכל מדינה תתכונן לבאות.

רעיונותיו ופתרונותיו של הסופר– המקרה הישראלי

בקטע זה אדגים את המקרה הישראלי, כדוגמה למערכת שהחלה תהליכי חשיבה, אך עדיין לא עברה לשלב היישום של הטיפול בזקנה המואצת, ואף לא בצרכים העומדים ועולים כתוצאה מכך אל מול המערכת האמורה לספקם.

הנתונים הנבחרים שלהלן מציגים תמונת מצב על הזקנים בישראל, ולקוחים מדו"חות של מוסדות כדוגמת ביטוח לאומי ומכוני מחקר לנושא הזקנה בישראל.

בשנת 2016 היו בישראל 939,000 אזרחים ותיקים. מתוכם: 524,000 נשים ו-415,000 אלף גברים (הלמ"ס, ספטמבר 2016).
העליות במספרים בחברה הישראלית, כמו גם העלייה באחוזים הן דרמטיות: בשנת 1948, עם קום המדינה, היו 4% מהאוכלוסייה זקנים, כ-24,000 איש. כיום אחוזם באוכלוסייה עומד על 11.1%. הצפי של מספרם של הזקנים בישראל לשנת 2035 הוא 1.66 מיליון, כלומר כ-15% מהאוכלוסייה (דו"חות ביטוח לאומי, 2014, 2015).

במקביל, תוחלת החיים בישראל, כמדד ממוצע סטטיסטי, הולכת ועולה, וכיום תוחלת חייו של גבר ישראלי היא 81.5 שנים, ושל אישה ישראלית 84.5 שנים. (קשישים בישראל, שנתון סטטיסטי 2015). מספרים אלו מעניינים משום שאם נבדוק מקורות מהימנים, משנת 2014 לדוגמה, נמצא שתוחלת החיים עמדה על 79.9 שנים לגבר ו-83.6 שנים לאישה. אם כן, תוך שנתיים חל שינוי משמעותי מאוד. כלומר, יש בסיס מוצק לטענת סאראמאגו לגבי העתיד.

כמה נתונים נוספים, המניחים את הבסיס להכרת הזקנה הישראלית ולהבנתה, מפורטים להלן כמאפיינים לדמות הזקן הישראלי. מאפיינים אלו הם לא רק הבסיס לשירותים הניתנים לזקנים, כפי שנראה בהמשך, אלא הם גם הבסיס לפערים וללקונות הנוצרים מאי-תכנון נכון של הצפוי להתרחש לזקנים אלו בעתיד.

קרוב למחצית מהאזרחים הזקנים (44%) הם בני 75 ומעלה. כלומר, בעתיד מספרים אלו יעלו, נושא זה יפגע ביכולת העבודה במשק.
50% מהם גרים באזור המרכז (תל-אביב) ו-90% בערים. כלומר, בעתיד, אם יהיה תכנון נכון, יוכלו להתמודד עם בעיות של ריכוז הזקנים.
רק כ-17% מהגברים הזקנים עובדים – כלומר, רוב הזקנים תלויים בקצבאות ביטוח לאומי ופנסיות, ולחלקם הגדול כלל אין קרנות פנסיה כלשהן (דו"חות ביטוח לאומי). משמעות הדבר, עומס על המערכת הסוציאלית העתידית.

הזקנים הישראלים מתקשים לעמוד בטיפולים בריאותיים, להשיג את תרופותיהם, לטפל בשיניהם ולעיתים אף סובלים מהיעדר ביטחון תזונתי, כלומר אין מוכנות לבעיות הבריאותיות בעתיד.

רף העוני סובב סביב 25% מתוך כמיליון הזקנים – אחוז גבוה מאוד לכל הדעות, המשמעות – כשמספר הזקנים יעלה, מספר העניים יעלה לאין שיעור.

כ-150,000 זקנים סובלים מירידה קוגניטיבית ביכולותיהם וממצב של דמנציה ברמה כזו או אחרת (דו"חות ביטוח לאומי). המשמעות – צרכים סיעודיים רבים יותר לאוכלוסייה גדולה יותר, במצב של חוסר תמידי.
שירותי הרווחה והסיעוד לאוכלוסיית הזקנים מתבטאים בסיוע של 18 או 16 או כ-10 שעות סיעוד שבועיות לאדם – בשעה שכ-160,000 מהזקנים הישראלים זקוקים לשירותים סיעודיים ברמות שונות (דו"חות ביטוח לאומי). כלומר, תחזיתו של סאראמאגו על התהפכות פירמידת הגילים נכונה.

כ-50% מהזקנים הישראלים מעידים על מצב של תחושת בידוד סובייקטיבית או מצב בדידות אובייקטיבי ממשי. משמעות עתידית היא שהבדידות, החרדה והדיכאון, אם לא יטופלו, יכרסמו ב"כל פה" בזקנים הישראליים.

בתחום ההתעללות, ההתעמרות והאלימות כנגד זקנים חלה עלייה מדאיגה, וכיום כ-20% מעידים שהוזנחו במהלך זקנתם הכרונולוגית. 27,000 תלונות פליליות בגין אלימות כנגד זקנים מוגשות בכל שנה למשטרה. כ-30% מהזקנים הישראלים אינם מרגישים ביטחון בביתם או בקהילה. כלומר, כשהמספר יעלה גם רף האלימות יעלה.

רק 19% מהזקנים משתמשים באמצעים אלקטרוניים, כדוגמת האינטרנט, כולל דואר אלקטרוני, כלומר יהיו יותר זקנים בעתיד כצפוי, אך עקב התפתחות הטכנולוגיה יהיה להם פחות קשר עם הסביבה המפותחת יותר.

תשובות ופתרונות לזקן הישראלי וצרכיו – נקודות עיקריות

בקטע זה אבקש לדון במענה לצורכי הזקנים בישראל כיום. המענה לצורכי הזקנים בישראל מתבצע בשני מישורים עיקריים: הפורמלי, כלומר מערכת השירותים לזקנה המוסדית, והבלתי פורמלי – המערכת המשפחתית או גורמים עצמאיים-נדבנים והתנדבות בלתי מוסדית.

מערכות אלו נותנות תשובות רבות ומגוונות לבעיות אקוטיות שמתרחשות ב"זמן אמיתי" ואין בהן בכלל שמץ מראייה לעתיד. חזונו הקודר של סאראמאגו קורם עור וגידים דווקא בחברה שתרבותה מתבססת על משפטים כמו "והדרת פני זקן" ו"אל תשליכני לעת זקנה" כדרך חיים. למרות זאת, דווקא בחברה כזו אין ראייה עתידית לאופן העיסוק בצרכים ובמשמעויות הנובעים מהעלייה בתוחלת החיים ומהתהפכות פירמידת הגילים על פיה.

להלן אתאר בתמציתיות את הנושאים העיקריים שבהם מטפלת המערכת הקיימת בשירותים הפורמליים- המוסדיים בישראל. המערכת בנויה על מתן שירותים מסוגים שונים לאוכלוסיית הזקנים.

ראשית, שירות בריאות לזקן. על בסיס חוק בריאות ממלכתי, שבו כלולים בתי חולים, קופת חולים ורופאים מקצועיים, אמורים הזקנים בישראל לקבל טיפול רפואי מושלם. אם כך, כיצד אין מיטה לכל זקן בבתי חולים ויתרה מזאת, מדוע נסגרו המחלקות הגריאטריות בבתי החולים?

שנית, שירותי סיעוד לאלו נזקקים, כ-20% מהזקנים בישראל. כדי לקבל את השירות על הזקנים לעבור מבחנים, למשל "מבחן התלות". אי-עמידה במבחנים המבישים תמנע את קבלת אישור הסיוע. מספר הנכשלים גבוה מאוד, ולמעשה אין מענה לכלל הצרכים של הנזקקים. כלל צורכי הסיעוד לזקנים הישראלים הם בסך הכול פי שניים מכמות העזרה המאושרת.

שלישית, מגורים. הזקנים חיים בביתם או בדיור מוגן או בבית אבות או בקהילה, במסגרת "קהילה תומכת" – בישראל פועלות 261 קהילות, שבכל אחת יש כ-200 בתי אב. בסך הכול יש בישראל 38,831 בתי אב בקהילות ובהם 51,336 זקנים. בכל קהילה כזו ממשיכים הדיירים להתגורר בביתם שבו מותקן לחצן מצוקה המחובר למוקד. בסל הסיוע קיימת הזמנת רופא ואמבולנס. יש "אב קהילה" שמטפל בצרכים השוטפים ומנהל גם פעילות חברתית. השירותים מסובסדים על ידי משרד הרווחה וארגון אש"ל של הג'וינט בישראל. בנושא המגורים בולטת מאוד חוסר המוכנות. זאת משום ש-95% מהזקנים בישראל מעדיפים להזדקן בקהילה (בבית). כלומר, על המערכת להתארגן לטפל בכמיליון זקנים בביתם – כיצד?

רביעית, מערכת הביטחון הסוציאלי והבטחת ההכנסה. אלו מתבססים על קצבת זקנה והשלמת הכנסה (אל מעל "קו העוני") מהמוסד לביטוח הלאומי או על בסיס תשלומי פנסיה ממקורות שונים. מעצם העובדה שכיום לכמיליון ישראלים אין קרן פנסיה ומעצם העובדה שגובה קצבת הזקנה הוא כ-2,400 ₪ בלבד, עולה בעיה אקטוארית עתידית של אי-יכולת של הזקנים להתפרנס בכבוד מחד גיסא, ואי-יכולת של מנגנוני התשלום לעמוד ב"צונאמי הזקנה" מאידך גיסא.

שירותים נוספים ניתנים על ידי גופים שונים בישראל ולא מרוכזים תחת ניהול מרכזי, לאומי ואינטגרטיבי, אלא כשירותים אד הוק. כל זאת בהתאם לטיב, לרמה וליכולות אישיות, ארגוניות ותקציביות, בקהילות או בגופים נותני השירותים, שחלקם פורמליים וחלקם א-פורמליים.

הפרשנות והעתיד – זקני ישראל

בקטע זה אציג את כלל הנושאים שפורשו בשגגה על ידי מקבלי ההחלטות בישראל, נושאים שיובילו לכאוס צפוי לנוכח "צונמי הזקנה" שעתיד להתרגש עלינו. אדון בנושאים הנוגעים בתחומים רבים הקשורים בזקנה הישראלית, תוך הצגת משמעויותיהם.
מתן קצבת זקנה באופן אוניברסלי ולא דיפרנציאלי – יוביל לגירעון בכספי הביטוח הלאומי.
חוסר בחוק ביטוח סיעודי לאומי – יוביל לאי-יכולת לטפל בזקנים החולים הכרוניים, תשושי הנפש והסיעודיים ברמות השונות של הסיעוד.
עריכת מבחנים לזכאות לסיוע מסוגים שונים – תוביל להשפלה ולפגיעה בזקן הישראלי, וייווצר מצב שבו לא כל זקן יקבל את מה שמגיע לו.
סיעוד במקום שיקום לזקנים אחרי אירוע לבבי או מוחי – יוביל להכנסת כמות זקנים גדולה והולכת למעגל הסיעוד, בשעה שניתן לשקמם בקופות החולים.
הפרטת קרנות הפנסיה – תוביל למצב שבו בעת קריסת גוף פנסיוני לא תהיה רשת ביטחון לזקנים, להבטחת עתידם.
חוסר מיטות בבתי חולים בפריפריה לזקנים – יוביל למצב של תמותת יתר של זקנים ולחוסר טיפול רפואי הולם.
סגירת מחלקות גריאטריות בבתי חולים – תוביל לאי-מתן טיפול הולם ושוויוני לחולים הזקנים ולמתן טיפול לא מקצועי ותואם לצורכי זקנים.
אי-הפעלת תוכנית לאומית למיגור אלימות, התעמרות והזנחה והתעללות בזקנים – תוביל לעלייה חדה בביצוע מעשי פשע כנגד הזקנים בישראל.
מחשוב מוסדות לצורכי התייעלות – יוביל לפגיעה בשוויוניות של הזקנים אל מול אי-יכולתם לקבל שירותים ממוסדות מתוקשבים, לדוגמה בנקים.
אי-העלאת גובה קצבת הזקנה לגובה שכר המינימום – תוביל לעוני ומכאן לחולי ולקריסה בקרב הזקנים.
אי-ריענון או הרחבת חוק "האזרח הוותיק" – יובילו למצב שבו הזקן חוסה תחת חוק שאין לו משמעות, תקציב או יכולת לעזור לאותו זקן.
אי-קביעת סל תרבות, תעסוקה, בידור ושעות הפנאי לזקן – תוביל להוצאות מיותרות של משק בית ושל הזקן ולהפעלת פרויקטים בודדים אד הוק אל מול נושא מסוים ולזמן קצוב ולא לאורך זמן.
חוסר במפקחים ובמבקרים בנושאים מרכזיים כפיקוח על בתי אבות, מוסדות סיעודיים, מועדוני זקנים, אפוטרופסים למיניהם – יוביל להפקרה, להשפלה ולהורדת הזקן ממרכז הבמה הישראלית.
אי-הקמת מועצה לאומית לענייני זקנה – תוביל לביזור הסמכויות ולאי-יכולת לספק את צורכי האדם הזקן כנדרש.
אי-העלאת גיל הפרישה לנשים בישראל – תוביל להמשך העמקת הפער המגדרי ופגיעה בנשים זקנות בישראל.
אי-הקמת מערכת לאכיפת חוק פנסיה לכל אזרח – תוביל למצב שבו כ-2 מיליון אזרחים ישראלים יחיו ללא אחד ממקורות ההכנסה בעת זקנתם, וייאלצו לקבל השלמת הכנסה.
חוסר בתכנון מערכתי עתידי לגבי הזקנה – יוביל לחוסר יכולת טיפול נאותה בצורכי הזקנים בישראל בעתיד (חוסר בתוכנית אב לאומית).
ביזור הסמכויות (סגרגציה) במקום ריכוזן (אינטגרציה) – יוביל לחוסר יכולת לנהל, לארגן ולקדם את ההתמודדות עם צורכי העתיד.
חוסר בקיום תוכנית אב לאומית להתמודדות עם בדידות, חרדה ודיכאון בקרב זקנים – יוביל להעצמת ההשלכות השליליות של תופעות קשות אלו ולהחלשתם הפסיכולוגית, קוגניטיבית והביולוגית של הזקנים.
ז'וזה סאראמאגו איננו ישראלי, ובוודאי שבזמן כתיבת הספר לא עסק במקרה הישראלי. אולם באותה מידה, המקרה של ישראל וזקניה, המתואר בפרק זה, דווקא מהווה משל חיובי לצורך בהתעסקות העכשווית עם בעיות הזקנה.
ברור לי, כי דבריו הסרקסטיים והנבואיים של סאראמאגו מתאימים כ"כפפה ליד" למתרחש בקרב הזקנים בישראל, ובקרב אלו העוסקים במדיניות הזקנה בישראל. המערכת איננה רואה את המצב כמשבר (בדיוק כדברי סאראמאגו) ומנסה לנהל ולארגן את הקיים. הבעיה הגדולה היא שהעיקר עוד עומד בפני העושים במלאכה. העלייה בתוחלת החיים לא תביא אומנם להגשמת "חלומו" של סאראמאגו בדבר "היעלמות המוות", אך תביא עימה שלל בעיות (כפי שהצגתי בפרק זה) שיידרש לטפל בהן באופן מיידי לטובת הדורות הבאים.

האם הזקנה בישראל היא נטל או נכס?

אין ספק שבחברה האנושית ככלל, למרות כמה תוכניות בין-לאומיות (WHO, "פלורידה", "קיוטו", ה"זקנה החיובית" – התוכנית הלאומית של אירלנד) שמנסות להתמודד עם סוגיות שייווצרו עם העלייה בתוחלת החיים, אין האנושות ערוכה כלל להתמודד עם אתגרי העתיד שמעמידה העלייה הדרמטית בתוחלת החיים.

גם החברה הישראלית אינה ערוכה כהלכה לקדם את פני הבשורה בדבר התהפכות "פירמידת הגילים" על פיה. חוסר ההיערכות מתחיל כבר מהיעדר הסכמה ברורה בין כל מקבלי ההחלטות והגורמים השונים, באשר למי אחראי לטיפול בזקן הישראלי. בין שמדובר בביטוח הלאומי או במשרד הרווחה, בין שמדובר בעמותות מסוגים שונים או בשלוחות של משרדים בשלטון המקומי או הארצי, כמשרד הבריאות, קופות החולים, בתי החולים ואחרים.

היעדר ההסכמה נסוב סביב עובדת יסוד ושאלת יסוד: האם הזקנה היא נטל או נכס? אין ספק ששאלה זו היא מרכזית בתכנון פתרונות להתמודדות עם אתגרי העתיד והעלייה בתוחלת החיים בישראל. היערכות נכונה בכל התחומים (שבהם עסקתי בהרחבה בפרק השישי בסדרה זו) לדוגמה, מימוש מדיניות זקנה אינטגרטיבית, דהיינו הכנסת כלל נושאי ותחומי העיסוק בזקנה תחת משרד ממשלתי או רשות לאומית אחת, עשויה לפתור את בסיס הבעיה. ראייה והבנה של הזקנה ועתידה בישראל, תוך הבנה והחלטה שהזקנים אינם נטל ומעמסה, אלא נכס עתיר ידע, ניסיון ויכולות כלכליות, פיזיות, טכנולוגיות ומקצועיות, שלא לדבר על אלו התרבותיות, יכולות ליצור מצב שבו הזקנה המופלגת תהיה בבחינת ברכה ותרומה להישגים ופעילויות בחברה הישראלית.

ההסתכלות והפרשנות, ומכאן גם ביצוע המדיניות בנושא הזקנה בישראל, מתאימים לסרקזם של סאראמאגו כ"כפפה ליד". מדיניות המתבססת על חישובים אקטואריים מביכים, שעוסקים בהוצאות סיעודיות עתידיות ובהוצאות כספי ביטוח או פנסיה מחד גיסא והתעלמות מתרומתם המשמעותית של ה"אבות המייסדים" של החברה הישראלית מאידך גיסא, הן בגדר טעות פטלית.

סאראמאגו, גם אם אינו ישראלי, מציב מראה אל מול פנינו, כמו גם אל מול האנושות כולה – העתיד הבלתי אפשרי שאליו אנו מוליכים את עצמנו. למרבה הצער נעשים רק ניסיונות מקומיים, במקרים רבים ספורדיים, זמניים וקצרי טווח, להתמודד עם הסוגיות המרכזיות, במקום לשפר ולתקן תיקון יסודי את הגופים והתוכניות העוסקים ברווחה, בריאות, כלכלה, תעסוקה, ספורט ובידור, סיעוד וביטוח על כל סוגיו של זקנינו.

החברה הישראלית חייבת להניח כמה בסיסים אידיאיים כדי להתמודד עם העתיד להתרחש בבוא "צונאמי הזקנה". בסיס ראשון הוא ההבנה שהזקנה איננה נטל. עלינו להבין שיש באפשרותנו להסתייע ביכולות של האוכלוסייה הזקנה, ובכך לטייב את חיי החברה ככלל וחיי הזקנים בפרט.

בסיס אידיאי שני הוא ההכרה בצורך לרכז את כלל הטיפול בנושא המרכזי הזה בידי גוף אחד שיהיו בידיו כל האפשרויות החוקיות, הארגוניות, הפוליטיות, הכלכליות, הרעיוניות ואף החינוכיות והאקדמיות לכל נושא. אין צורך בסגרגציה הנכפית עלינו ועל זקנינו ואין הצדקה להתרוצצות הבלתי פוסקת בין משרדים ממשלתיים לעמותות ציבוריות או פרטיות ובין רשויות קהילתיות לסמכויות ורשויות ארציות. אין צורך במחלקה לשירותים לזקן במשרד הרווחה, כשיש מחלקה לשירותים לזקן בביטוח הלאומי. אין צורך באגף גריאטרי במשרד הבריאות ובמחלקה לחינוך מבוגרים במשרד החינוך או בתרבות ובספורט או במשרד לשוויון חברתי (המשרד לענייני גמלאים לשעבר).

הבסיס האידיאי השלישי הוא הצורך בדיפרנציאליות ולא באוניברסליות בהתייחסות לזקנים בישראל וזאת תוך יציאה מהשבלונה האוניברסלית, שבה כולם מקבלים אותו יחס ואותה קצבה.

הבסיס האידיאי הרביעי הוא השינוי התרבותי-חינוכי שחייב להיות מוטמע בכולנו, באשר לצורך להפוך ביטויים, שנראים כיום חסרי טעם, כמו "והדרת פני זקן" לציוויים שצריך למלא ויפה שעה אחת קודם, וכדברי סאראמאגו: "שמש זרחה, הציפורים צייצו ואף אחד לא מת למחרת […]".