2 טורים אישיים של יוצאי אתיופיה ובוגרי המכללה האקדמית בית ברל במסגרת המלגות והתכניות לעידוד המצוינות האקדמית ליוצאי אתיופיה.
אסתר דנקו
נולדתי וגדלתי באשדוד לזוג הורים שהגיעו לארץ בשנת 1991 במהלך מבצע העלייה הגדול מאתיופיה "מבצע שלמה". במהלך השנים במסגרות השונות של מערכת החינוך הבנתי כי המקום הטבעי ביותר עבורי הוא תחום החינוך. בתום השירות הצבאי בתור מדריכת גדנ"ע בחיל חינוך בחרתי להמשיך בתחום ולהפוך אותו למקצוע לחיים, כך בחרתי ללמוד חינוך והוראה במוסד שאפשר לי ללמוד את הנושאים הקרובים ביותר לליבי בתחום החינוך, במכללה האקדמית בית ברל.
נרשמתי ללימודים במסלול לחינוך בלתי פורמלי ובימים אלו אני בשלהי השנה האחרונה ללימודי במכללה. בזמן שאני לא במכללה, אני עובדת כמדריכה בהוסטל לאנשים על רצף האוטיסטי.
הלימודים במסלול לחינוך בלתי פורמלי, הם ייחודיים ומעניינים, במסגרתם למדתי להכיר גישות חינוכיות חדשות ולהכיר מגוון רחב של חברים ואנשי חינוך לעתיד.
בתור בת לעדה האתיופית, וסטודנטית במכללה שחורטת על דגלה ערכים כמו רב תרבותיות וקידום חיים משותפים, היה חשוב לי לבסס את החיבור האישי שלי לעדה בצורה שבה כולם יוכלו להכיר ולהתחבר אליה.
במסגרת פרויקט הגמר השתתפתי בפרויקט ייחודי של המכללה בשם מנהרת הזמן – TARASA בשיתוף המרכז לחיים משותפים. הפרויקט שלי עסק בהצגת מורשת יהדות אתיופיה על ידי חגיגות הסיגד, פתיחת קבוצת תיעוד "מולו עלם" שעסקה בלתעד זיכרונות מהעלייה וציון יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם ארצה. המטרה המרכזית היא חשיפה והכרות עם התרבות והנגשת מורשת יהדות אתיופיה לאנשי החינוך ולכלל המכללה.
הבחירה במכללה האקדמית בית ברל הייתה לי טבעית כמו הבחירה האישית שלי ללמוד חינוך.
מסלול הלימודים הייחודי שבחרתי הראה לי שיש דרך אחרת ללמד וללמוד, הסיוע שקיבלתי מהמכללה והתמיכה בקידום נושאים שהיו חשובים לי ברמה האישית, הראו לי כי בחרתי נכון.
אבג'ה וונדם
בשנת 2000 עליתי לארץ מאתיופיה עם אמי שהייתה בהריון ושלושת אחיי הקטנים, הייתי בן 10. לא חשבתי שכמעט 20 שנים אחרי שעלינו מאתיופיה הקהילה האתיופית תצטרך להתמודד עם אותם קשיים וגזענות כמו אז.
מהרגע שהגעתי לארץ ועד היום אני מתגורר באור יהודה, עיר ששימשה לי כבית, שם ביליתי את ילדותי ואת שנות נעורי. הגענו לאור יהודה במתכונת מצומצמת, אנחנו ועוד כמה משפחות בודדות מהקהילה האתיופית. כמו כל אדם שעולה לארץ זרה, קשיי הקליטה והשפה היו מכשול גדול, ההורים שלי שברגע אחד אבדו את סמכותם, ההתמודדות שלנו בכיתה אל מול מורות שלא יודעות איך להכיל את השונות של ילדים יוצאי אתיופיה וקהילה שלא הייתה מוכנה עדיין לשינוי שהתחולל בה.
לאורך השנים התמודדתי עם הרבה סיטואציות גזעניות, בתור נער אתה לוקח את זה ללב, בתור מתבגר אתה מתמרמר ובתור מבוגר, אתה מבין שאם אתה רוצה לשנות משהו ביחס הגזעני כלפי העדה, צריך להתחיל בשינוי אמיתי ושינוי אמיתי אפשר לעשות רק מלמטה, דרך החינוך.
את החוויות שעיצבו אותי היום, אני לא אשכח לעולם: ילד צעיר חדור מוטיבציה שרוצה להירשם לבית הספר התיכון בעיר בה הוא גר וראש עירייה שמתנגד בחריפות לקליטת קבוצה של ילדים אתיופים בבית הספר, מורות בבית הספר שלא מסכימות לבחון ילדים מהקהילה מתוך חשש שיורידו את ממוצע הציונים השכבתי, והדוגמאות ממשיכות עד היום: אחי הצעיר, בן 15, שנולד בארץ ודובר עברית כשפת אם, משובץ לכיתת עולים שאינם דוברים עברית בבית הספר התיכון אליו נרשם.
הבעיה העיקרית של הגזענות כלפי בני הקהילה היא עמוקה ומושרשת עמוק מאוד בחברה הישראלית. עשרים שנים הם כמו טיפה בים במאמץ לבנות חברה שוויונית שתדע לקבל את כל סוגי האוכלוסייה.
בתור נער שהיה יכול ללכת לאיבוד וליפול בין הכיסאות במסגרת מערכת החינוך בחרתי לקחת את המקום הזה ולצמוח ממנו.
מתוך הניסיון שלי אני מלמד היום צעירים בתחום החינוך הבלתי פורמלי כיצד למצות את הפוטנציאל שלהם ולהיות כל מה שהם רוצים ויכולים להיות.
אני מאמין שלנו, אנשי החינוך בני הקהילה האתיופית, יש את התפקיד החשוב ביותר, תפקידנו ללמד את הנוער של הקהילה האתיופית לחזק את הזהות שלהם ולחתור לשינוי דרך חינוך לסובלנות.
הכותב הינו סטודנט לחינוך והוראה במסלול בלתי פורמלי במכללה האקדמית בית ברל ורכז מועדוני נוער בעיריית יהוד מונסון ופעיל קהילתי באור יהודה.
***מלגות ותכניות לעידוד המצוינות האקדמית ליוצאי אתיופיה בגובה של עד כ 22,000 ש״ח***
לפרטים נוספים>>
מחפשים את המקום המתאים עבורכם ללימודי חינוך והוראה?
הצטרפו למורים החדשים בבית ברל. חינוך הדור הבא.
לפרטים נוספים 9121* או השאירו פרטים ונציגה תחזור אליכם בהקדם.
