כאיש חינוך, עד לא מזמן האמנתי כי על מנת לייצר מוביליות חברתית צריך תעודת בגרות כי היא מאפשרת לימודים ורכישת מקצוע. אבל בעיר שלי באקה אלגרביה יש שיעור גבוה של בעלי תעודות בגרות, והתלמידים לא ממש מצליחים להגיע לתחנות של מצוינות, והבנתי כי כנראה בפריפריה החברתית והגיאוגרפית, בגרות לא מנבאת בהכרח מוביליות חברתית. הבנתי שיש משתנה נוסף שמקדם או מעכב מוביליות חברתית והוא קשור להיבטים רגשיים וחברתיים.
הסוגייה משמעותית ורלבנטית לא רק בקרב החברה הערבית אלא בקרב תלמידים בפריפריה חברתית וגיאוגרפית ברחבי הארץ שלא מצליחים לבטא את יכולותיהם בתחנות ושלבי מיון שונים כגון – ועדת קבלה, ראיונות, ודינמיקות קבוצתיות שדורשות יכולת ואינטרוספקציה. נתונים משנת 2020 מעידים על כך שיש קשר חזק בין עיר המוצא לאחוז הקבלה לתחומים שונים כגון רפואה, אדריכלות, פסיכולוגיה, הנדסה, וגם בצבא ביחידות עלית כמו 8200, כלומר קיים פער בולט בין המתקבלים מבין הישובים המבוססים לעומת הפריפריה.
תלמידים בפריפריה, למרות היותם בעלי בגרות רגילה לא מצליחים להגיע למשרות מטרה ונשארים "מתחת לתקרת הזכוכית". תלמיד מתחת לתקרת הזכוכית מכוון נמוך ללא קשר לפוטנציאל שלו, מאמין כי זה המקום הנוח שלו, חוזר לבייס קרוב הביתה ולא בוחר לצאת מאזורי הנוחות ולאתגר את עצמו, ובהעדר דמויות חיקוי ומודלינג, רואים שיש כאן תודעה שמתבססת, והתלמידים אינם מאתגרים את עצמם ונשארים "באזורי הנוחות". סוגייה זו היא בעיקרה תודעתית ולא רק כלכלית: חסרה תודעה של צמיחה או קיימת תודעה מקובעת.
תודעה צומחת משמעותה תודעה לכך שבעזרת מאמצים כל אחד יכול להשתפר ולהתקדם וכי מכשול הוא חלק מתהליך למידה ואילו תודעה מקובעת תורמת להוויה שונה שמשאירה תלמידים עם פוטנציאל מתחת לתקרת הזכוכית. במשרות עם שכר נמוך למשל, עם פער בין רמת הפוטנציאל לבין המימוש. בהכללה בפריפריה ניתן לזהות רבים שיש להם פוטנציאל גבוה אבל נמצאים במרחב נמוך ממה שהם מסוגלים. ולא בהכרח בשל יכולת קוגניטיבית נמוכה. להערכתי, רמות היכולת הקוגניטיבית מתחלקות בצורה שווה בין אוכלוסיות שונות, והכישרון מתפזר באופן שווה בין חלקי החברה אבל יש משתנה שמעכב את האפשרות לפרוץ את תקרת הזכוכית והוא קשור ליכולות הרגשיות והיכולות החברתיות. על פי התפיסה של התודעה הצומחת, המוח שלנו, התפיסות והכישורים הם מאפיינים וכישורים שאפשר לפתח במאמץ ואימונים.
מיעוטים בעולם, ואוכלוסיות בפריפריה, הסובלות מאפליה, עוני, רקע סוציואקונומי נמוך, הדרה, רחוקות מהמרכז ומתהליך קבלת ההחלטות זקוקות למיומנויות רגשיות חברתיות השונות מאוכלוסיות במרכז או אוכלוסיות מבוססות. בדרך כלל אוכלוסיות בפריפריה עסוקות בזהותן, בגלל ההדרה, בין אם זה ערבים, מזרחים, אתיופים, להט"בים ועוד, העיסוק בזהות, מורשת, והיסטוריה, מיעוטים מחפשים הכרה של המרחב והממסד בזהותם ובמיוחד בעוול שעברו, והיא מאוד קריטית לרווחה הנפשית. פדגוגיה של זהות חשובה לביטחון העצמי, המסוגלות וגאווה במורשת המודרת והריפוי. תלמידים בפריפריה זקוקים למיומנויות שיקדמו את הסיכויים שלהם למוביליות חברתית. פיתוח מיומנויות וכישורים אלה יאפשר להם לקדם ולבסס את היכולות – כיצד לטפס, כיצד להתקדם ולהשתלב מול חסמים בשוק העבודה, וגם פיתוח מיומנויות התמודדות עם גזענות במרחב בשל הרקע החברתי, סביבתי ותורם לדחייתם.
על מערכת החינוך מוטלת משימה מאתגרת בפריפריה, לאפשר עבודה בנושא של פדגוגיה של זהות, הקניית מיומנויות לקידום מוביליות חברתית והתמודדות עם גזענות לצד מיומנויות של התמדה, חוסן, אייג'נסי, קביעת יעדים, והיכולת לחלום. חוסנה של החברה היא בהשתלבותם של האזרחים מהחברה הערבית כמו גם קהלי יעד נוספים מפריפריות חברתיות וגיאוגרפיות בחברה, בשוק העבודה וכל זאת על מנת לקדם ולבסס את תרומתם לקהילה ממנה באים ולחברה הישראלית בכללותה.
מחבר המאמר: ד"ר סמיר קאעדאן עובד סוציאלי ויועץ חינוכי, מרצה בתוכנית לתואר שני בייעוץ חינוכי במכללה האקדמית בית ברל.
