כתב עת 'המדרשה'

פרשנות היא מעשה בלתי אפשרי. מבוססת ומעמיקה ככל שתהיה, היא מלווה לא אחת בתחושה שמה שנאמר אינו מספק. כנגד זה, התגובה הכמעט רפלקסיבית לפרשנות הינה ש"היא מסתירה לי את העבודה" ומהווה לא יותר מתוספת לים של מלל ומוטב בלעדיה.

האמנם יש ממנה פחות או יותר מדי? האם היא רחבה או מעמיקה מדי? אידיאולוגית או פורמליסטית מדי? הסטורית או אנליטית מדי? מה שלא תהיה הפרשנות, בכל מקרה היא איננה מספקת. ובכל זאת יש בה משהו, דבר כלשהו שגורם לחוקרים, פרשנים, תיאורטיקנים, מבקרים, אמנים, אוצרים, מורים, תלמידים וחובבי אמנות לרצות לשמוע ולהשמיע, לכתוב ולקרוא פירוש, ביאור - כגשר אל האמנות.

גליון זה בוחן את מערכת היחסים שבין המעשה הפרשני לבין יצירת האמנות, האמנים, השיח והממדים אותם הוא מנסה לפרש ואשר לעיתים אף משמשים לו כנמען. האם יש להתייחס רק אל מה שבתוך הדימוי, או שמא יש להביא בחשבון גורמים אחרים? ואם כן, מה הם? מהי המשמעות, אם בכלל, של פרמטרים כגון רגע ( ורקע ) היסטורי, מיצוב פוליטי, מעמדי, חברתי, מגדרי וכלכלי על התוכן של היצירה? והעיקר, אולי, באיזו שפה יש לדבר על הדימוי?

[11] פרודיה / אירוניה

הומור, צחוק, שנינה, בדיחות - אלו אינן מילים המופיעות תדיר בתיאורים או בפרשנות של יצירות אמנות עד ראשית המאה העשרים. מצב זה השתנה עם הופעת תנועת האוונגרד אשר ראו בהומור כלי משמעותי ואף הכרחי במאבקן לייצר בדר תרבותי ופוליטי חדש. המעטה הרציני, חמור הסבר של האמנות החזותית, הוסט. מתחתיו, ואף לצדו, החלו לפרוח פרוצדרות כמו משחק, השתטות, מקריות ואבסורד כשהן חבוקות בהומור, שנינה ובדיחות.

גליון 11 של המדרשה מתמקד בפרודיה ואירוניה, שני אפיקי מבע מרכזיים של הומור התופסים מקום מרכזי בעשייה העכשווית. במהותן, בין אם הן מצחיקות או רציניות, פרודיה ואירוניה מערערות על התוקף והמעמד של סוגות וסגנונות, אבל הן גם שומטות את הקרקע תחת אמיתות ותפיסות עולם אשר השתרשו כ"כזה ראה וקדש", עד שנשכח כי הן בסך הכל מבנים אסתטיים או תרבותיים בעלי רקע או בסיס אידיאולוגי.

[10] פמיניזם ואמנות ישראלית

על אף שפמיניזם הוא אחת התנועות ששינו את פני המאה העשרים, הדיבור עליו עדיין מלווה בנימה אפולוגטית. המוזיאונים הגדולים מתקשים להכיל אומנות פמינסטית כאשר זו אינה ממוסגרת ב"תערוכת נשים", ואמניות רבות ממשיכות לסרב לזהות עצמן עם פמניזם מחשש שהדבר יוריד את ערך השוק של עבודותיהן.

את גליון 10 של המדרשה פותח המאמר הקלאסי של לינדה נוכלין, "למה לא היו אמניות גדולות?" מלווה בראיון שנתנה לאחרונה ובו היא מתייחסת לשינויים שהתרחשו ב-36 השנים מאז פורסם המאמר. מרבית הגליון מוקדש לנושא שלא זכה כמעט להתייחסות מקומית: היחסים המורכבים בין אמנות כפרקטיקה תרבותית לבין פמניזם כמחשבה פוליטית בישראל. מאמרי המקור מציעים שכתוב של תולדות האמנות הישראלית, באופן שמנכיח את העשייה הפמניסטית - גם זו שלא בהכרח נקראה כך בשעתה.

[9] מינימליזם/מקסימליזם

מורשת המינימליזם מרשימה לא רק בגלל המחוות האסטתיות שפיתחו האמנים שעסקו בו, אלא גם, ואולי בעיקר, בגלל המרחב השיחני שהוליד שדה פרשני וביקורתי שממשיך לפרוח עד ימנו אנו, הרבה אחרי ימי הזוהר של הזרם עצמו. גליון 9 של המדרשה מתמקד בשיח המינימליסטי וברעיונות שהצמיח בנוגע לגבולות הייצוג ושפת האמנות, תכונות האובייקט והמרחב האסטתי, היסטוריה ומסורת, ומעמדה הרוחני והפוליטי של יצירת האמנות. המאמרים בגליון משרטטים מהלך שתחילתו מברכת ומבכרת את הגישה המצמצמת והחסכונית של הזרם, ושסופו ביקורת נוקבת על המקסימליסטי, שהוא תולדה אמריקאית אימפריאיליסטית, קפיטליסטית של המינימליזם. חציו השני של הגליון מוקדש למינימליזם בישראל בעיקר במהלך שנות השבעים ולפריחה המחודשת של מה שניתן לכנות כניאו-מינימליזם בשנים האחרונות.

בנוסף, במחווה לשנה המאה להעלמות מאבניון של פיקאסו, ארבע-עשרה אמניות הוזמנו ליצור דיאלוג, להתעמת ולהגיב לציור המפורסם.

[8] אוטו/ביוגרפיה

ובראתיך לא שמימי ולא ארצי. לא בן-תמותה ולא בן-אלמוות. כדי שתוכל, כמו פסל או צייר מיומן וחופשי, לעצב את דמות עצמך כליל לפי בחירתך.

- פיקו דלה מירנדולה , נאום על אצילות האדם.

המדרשה 8 - אוטו/ביוגרפיה בוחן את נוכחותם של חומרים אוטו/ביוגרפיים אמיתיים ופיקטיביים באמנות החזותית. הטקסטים - מאמרים, סיפורים, מתווים - מתמקדים בביוגרפיה ככלי פרשני שפותח אפשרויות תיאורטיות וביקורתיות. יחד עם תיקי העבודות הם מציגים מרחב שיח ופרקטיקה המקושר לשאלות בנוגע למגדר, פמניזם, פסיכואנליזה, ופוליטיקה של זהויות.

[7] חינוך וחניכה

המדרשה 7 בוחן כמה מהבעיות העקרוניות שנוגעות לחינוך לאמנות ולחניכת אמנים. לימודי אמנות הם כיום חלק אינטגרלי של תוכניות הלימודים במגוון מסגרות פדגוגיות. עם זאת, פריצת הגבולות הפילוסופיים, התמטיים והחומריים המאפיינת את האמנות המודרנית והעכשווית דרשה - וממשיכה לדרוש - חשיבה מחודשת על אופני ההכשרה של אמנים כמו גם על דרכי לימוד האמנות, תולדותיה ופרשנויותה.

המאמרים, השיחות והעבודות בגליון חינוך וחניכה משקפים את הדיאלוג המפרה של החינוך לאמנות עם שדות שיח אחרים, בינהם דיסטוריד, פוקטיקה וטכניקה, סוציולוגיה, אסתטיקה ופוליטיקה.

	[6] מלחמה
	המדרשה 6 פותח מחדש את הדיון על נסיונות ההדחקה או ההתעלמות מהמלחמה כגורם שהשפיע על האמנות המודרנית והעכשווית. הטקסטים והחומרים הוויזואליים שנבחרו בוחנים את מערכת היחסים הסבוכה הזאת בהקשר של עימותים בעלי אופי שונה וייחודי - ממלחמת העולם הראשונה ועד לאינתיפאדות, מווייטנאם והמלחמה הקרה ועד לבנון. בדיון שגבולותיו נגזרים מהמפגש בין מלחמה לאמנות חזותית - מתור הזהב של האוונגרד האירופי, דרך המודרניזם האמריקני הקלאסי ועד ימינו - טקטיקות הפרשנות והיצירה עוברות בתחנות ביניים שעניינן מגדר, תקשורת, אתיקה, נראות וקריאה ביקורתית של המודרניזם.

	[5] צילום/טקסט/אמנות
	הבעיה היא שלעולם אין אפשרות לדעת אם מודל מסוים אינו פועל כשורה בגלל שיבוש טכני או בגלל טעות עקרונית בתאוריה

[4] אמנות/טקסט, אמנים צעירים כותבים

יאיר גרבוז

גליון זה הוא קצה הקרחון של תופעה מפתיעה בהיקפה: אמנים, שכותבים כחלק מהפרקטיקה האמנותית שלהם. הגליון אינו מבקש לאשר קיומו של קאנון ספרותי חדש או לייסד אחד כזה - מטרתו להציג מבחר מייצג של טקסטים, הנכתבים היום על ידי אמנים צעירים ועכשויים. גליון זה ממשיך ומעצים מסורת מודרנית מקומית מאוד וייחודית מאוד של אמנים-כותבים. מעבר ליחסי הגומלין המורכבים והמפתיעים שעשויים להתגלות בין החזותי ובין הטקסטואלי, ומעבר לגילויו של פן נוסף ולא ידוע ביצירתם של אמנים שעד עתה נחשפו ביצירתם החזותית, מבחר זה מצביע על עירנות לתשתית רעיונית אחרת מזו המוכרת לנו מהקאנון הספרותי המקובל, בין אם מדובר בנושאים אישיים או חברתיים, אסתטיים או פוליטיים, הטקסטים המוצגים בארבעת שערי הספר - רצח, אנציקלופדיה, סקס ומשפחה- משקפים כל אחד בדרכו את המשותף והייחודי ברוויה ובתרבות הישראלית העכשווית.

[3] קלמנט גרינברג / אריה ארוך

אסופה ראשונה בעברית של מאמרים מאת קלמנט גרינברג (1904-1994), מבקר האמנות האמריקאי הגדול. גרינברג, דמות דומיננטית ומעוררת מחלוקת, השפיע עמוקות על ביקורת האמנות והתרבות האמריקאית וגם על העשייה האמנותית עצמה בקידומם של אמני המופשט האמריקאיים.

במידה שגרינברג גילם בכתיבתו את רעיונות המודרניזם וההפשטה האמריקאיים, הרי הצייר הישראלי אריה ארוך (1908-1974), הציע גרסה משלו למודרניזם ולהפשטה. השפעתו הרבה על אמנים ישראלים הולכת ומתבררת במשך השנים. מאמר נרחב מאת ד"ר גינתון מציע קריאה מפתיעה וחדשה על עבודתו.

[2] בקשר לרפי, מבטים על רפי לביא

רפי הממשי לעולם יחמוק מהמילים. נשארה הפנטזיה, מומצאת מחד, מלאת תשוקה ויצרים מאידך. ויותר מכל, מספרת את הסיפור של ועל ממצאיה ונושאיה. הפנטזיה משתנה מטקסט לטקסט: על האב המסרס, האס המתמסר, האב התינוק, האב המחבק, האב הנדיב, האב השתלטן, האב השופע, האב המוליד, האב הממית, האלים, הבוטה, הרך, המדכא, המעודד, המרגיז ועוד.

ניתן לומר שהילדים הם אלה שמולידים את האב, והם גם אלה שמייצרים אותו מחדש כל הזמן.

	'המדרשה' [1]
	נובמבר 1998 עורכת: נעמי סימן-טוב

כתב עת 'המדרשה'

דף הבית

צור קשר

על האתר ותנאי שימוש